בש"פ 4546/97 אליעזר קמל נ. מדינת ישראל

אליעזר קמל (להלן: המשיב) מואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. לפי כתב האישום המשיב שהגיע לביקור בליל שבת לבית-הוריה של חברתו בבת-ים, החנה את מכוניתו בפתח של מוסך. על-פי דרישת אלי וקנין (להלן:וקנין), שהתגורר במוסך, הזיז המשיב את מכוניתו לאחר דין ודברים, ואולם וקנין לא הסתפק בכך, וחתך את ארבעת צמיגי מכוניתו של המשיב. משנודע לו הדבר, יצא את בית מארחיו דפק על דלת המוסך, וכאשר פתח לו וקנין את הדלת החל להכותו ודקר אותו בדוקרן מספר דקירות. וקנין נפצע קשה ונזקק לשני ניתוחים ולאישפוז בבית-חולים.

המדינה ביקשה לעצור את העורר עד תום הליכי המשפט. בקשתה נדחתה ובית-המשפט המחוזי החליט לשחררו בתנאים מגבילים, לרבות "מעצר בית" מחוץ לאיזור מגוריו. על החלטה זו הגישו ערר הן המדינה והן המשיב. עיקר טענת המדינה היא כי חומרתה של העבירה מלמדת על מסוכנותו של המשיב, ואילו המשיב טען כי די בהרחקתו מאיזור מגוריו כדי להסיר את החשש לבטחון הציבור, וכי לא היה מקום להגביל תנועותיו ב"מעצר בית".

לא מצאתי ממש בעררו של המשיב. כאמור, הוא מואשם בעבירה חמורה, ו"מעצר בית" בכתובת ידועה, באחריות בעל הדירה, מאפשר פיקוח על תנועותיו.

אשר לערר המדינה, חומרתה של העבירה המיוחסת למשיב היא אכן שיקול בעל משקל רב כנגד קביעת חלופת מעצר, ואולם במקרה שלפנינו הגיע בית-המשפט המחוזי לכלל דעה, כי לנוכח התגרותו הקשה של וקנין במשיב, המלמדת גם כי לא היתה לו כוונה מוקדמת לנהוג באלימות, ניתן להספק בחלופת מעצר. לשיקול זה יש להוסיף כי מחומר הראיות עולה כי המשיב התכוון אך להכות את וקנין וכי הדוקרן שבו נדקר וקנין היה בראשית הקטטה בידיו של וקנין. הן למשיב והן למתלונן עבר פלילי, ועל פי הנורמות המקובלות עליהם, סרבו למסור במשטרה פרטים על האירוע. העורר הכחיש את האשמה ווקנין לא מסר פרטים על זהות הדוקר. ואולם בעוד שאיש מעדי הראיה לא ראה בידי המשיב דוקרן, לפני שדקר את וקנין, הרי אחד מהם הבחין כי כאשר וקנין פתח את דלת המוסך הוא החזיק בידיו חפץ מבריק. כן נתגלו חתכים על רגליו של המשיב שנעצר על-ידי המשטרה 11 ימים לאחר האירוע. אם אוסיף על-כך את העובדה שלמשיב אין הרשעות קודמות בעבירות אלימות, וכי מאז חזרתו ארצה בשנת 1993 לאחר ריצוי עונש מאסר ממושך באנגליה בשל עבירות סמים, לא הסתבך עוד בפלילים, נראה לי כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. התנאים המגבילים שנקבעו מסירים את החשש כי המשיב יפגע בוקנין או בעדי הראיה, או ימלט מאימת הדין.

אשר-על-כן אני דוחה את שני העררים.