בש"פ 456/98 אורי אבוטבול נ. מדינת ישראל

העוררים עומדים לדין בפני בית משפט שלום בנצרת בעבירות של סחר בסם מסוכן מסוג הרואין במספר מקרים (תיקים מספר 7998/97, 8001/97 ו8003/97-).

עם הגשת כתבי האישום הורה בית משפט השלום על הארכת מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים נגדם. ערר שהגישו העוררים לבית המשפט המחוזי בנצרת נדחה. מכאן הערר שבפני.

העוררים הגישו את הערר שלהם לבית משפט זה בעצמם ללא ייצוג עורך-דין. לבקשתם מינה להם בית המשפט פרקליט שטען בשמם (עורך-דין א. אבו-עטא).

בא-כוח העוררים בחן בפתח דבריו את שאלת קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר אך בהמשך דבריו שוכנע כי אלה אינן עומדות למכשול בדרכה של התביעה ולכן החליט לצמצם את טיעונו לעניין חלופת המעצר בלבד.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי אין גם מקום להיענות לבקשה לחלופת המעצר במקרה זה.

שני העוררים הם בעלי עבר פלילי מכביד. אבוטבול הוא בעל שתיים עשרה הרשעות קודמות, מרביתן בעבירות סמים. דלאל הוא בעל תשע עשרה הרשעות קודמות בתחומים שונים, בכלל זה במספר רב של עבירות של שימוש וסחר בסמים.

די באלה כדי לשלול חלופת מעצר, שכן לא יהיה בה כדי להשיג את מטרת המעצר.

נכון שלפי מצוות סעיף 21 (ב) (1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו1996-, בית המשפט איננו פטור מלשקול חלופה למעצר גם כשהמדובר בעבירת סמים, תוך מגמה בסיסית להפחית ככל האפשר את הפגיעה בחירותו של נאשם. ברם, בשורה ארוכה של החלטות ביחס למעצרם של סוחרי סמים, אפילו נתפסים הם במקרה קונקרטי בכמות לא גדולה של סם, נקבעה הנורמה ש"המעצר הנמשך מוצדק ונחוץ במטרה לשבש את המערכת של הפצת הסם" (בש"פ 4226/96 שאול נחמיאס נגד מדינת ישראל - טרם פורסם).

בענייננו מדובר בשני עוררים המקיימים פעילות עבריינית ממושכת בתחום הסמים ולא קמה להם הזכות, המוגבלת בלאו הכי, להיכלל במסגרת החריגים והיוצאים מן הכלל, זכאים להנות מחלופת מעצר.

המסקנה היא כי "אין לסמוך על סוחר סמים כי יחדל לעסוק "בעיסוקו" אם יהיה משוחרר בתנאים מגבילים" (בש"פ 3305/96 טלעת עודה נגד מדינת ישראל - טרם פורסם).

הערר נדחה.