בש"פ 4583/02 מורסי בן מחמד ארשיד נ. מדינת ישראל

העורר שוחרר ממעצר עד תום ההליכים למעצר בית מוחלט בתנאי הרחקה לכפר אחר. על כך הערר שבפנינו.

כתב האישום מייחס לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם כליאה, כליאת שווא וחבלה במזיד לרכב. העבירות בוצעו ביחד עם שלושה נאשמים אחרים כשהקורבן הוא ידיד של אחותם של שניים אחרים, דודתו של העורר, על רקע התחברותה למתלונן. הטענה המרכזית בערר היא כי אין הצדקה להרחקתו של העורר ממקום מגוריו, אין סכנה שישפיע על עדים, אין הוא מסוכן לציבור או למתלונן או לכל אדם אחר, אין לו עבר פלילי ונעשה הסכם סולחה המפריך את מסוכנותו. בית המשפט המחוזי דן בעניין פעמיים ונימק נמק היטב את הטעמים לחלופת המעצר כפי שנקבעה.

המעשים המפורטים בכתב האישום - כששאלת קיומן של ראיות לכאורה אינה עומדת על הפרק - הם חמורים ביותר ויש בהם סיכון חיי אדם. לא רק חומרת המעשים עומדת על הפרק אלא גם המסוכנות הטמונה במי שעושה אותם. מסוכנות זו היא עילה למעצר. בנוסף לכך קיים חשש לתיאום עדויות ולהשפעה על עדים. על אף כל אלה הורה בית המשפט על חלופת מעצר.

הסניגור המלומד מצביע על הקשיים שבמעצר הבית ב"גלות". אין ספק שמעצר בית על אף שהוא קל ממעצר בבית העצורים, קשה הוא לעצור ונוח יותר להלך חופשי או להישאר ב"מעצר בית" ולהיות חופשי באופן חלקי. אלא שלא תמיד ראוי הדבר מבחינת האינטרס הציבורי.

לאחר עיון בכל החומר שלפני ושמיעת טענות ב"כ הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שאין טעם של ממש המצדיק שינוי תנאי המעצר.

הערר נדחה.