פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
4583/10
בפני:
כבוד השופט נ' הנדל
העורר:
משה אדרי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל
אביב מיום 12.05.2010 בתיק מת 26051-11-09
תאריך הישיבה:
י' בתמוז התש"ע
(22.06.2010)
בשם המבקש:
עו"ד אייל לביא
בשם המשיבה:
עו"ד דותן רוסו
החלטה
1.
מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, לפיה יש להחזיר את כלי רכבו של העורר שנתפס, בכפוף להפקדה כספית בסך 80,000 ₪. לטענת העורר, החזקת כלי הרכב נעשתה שלא כדין ולחלופין שיעור הפיקדון גבוה יתר על המידה.
העורר נשען בטיעוניו על סעיפי חילוט רכוש שב פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) התשל"ג – 1973 (להלן 'פקודת הסמים'). הסנגור הפנה לסעיף 36ו לפקודת הסמים, לפיו "הוגש כתב אישום או הוגשה בקשה לחילוט אזרחי רשאי בית המשפט על פי בקשה חתומה בידי פרקליט מחוז לתת צו זמני בלבד לדבר". כאן, מדגיש הסנגור, לא הוצא צו כלל. בנוסף, טען, אומנם על פי סעיף 36ו(ג) לפקודת הסמים ניתן להוציא צו במעמד צד אחד, אך תוקפו לא יעלה על 10 יום. במקרנו, חלפו חודשים רבים.
תשובת המדינה היא כי אכן לא התמלאו תנאי החילוט על פי פקודת הסמים, אך הדבר אינו מעלה או מוריד משום שהמשטרה פעלה על פי סעיף 32 ל פקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] התשכ"ט – 1969 (להלן 'חוק מעצר וחיפוש'). על פי חוק זה, אין צורך להוציא צו. בפועל, לא הוצא צו. בתגובה לכך, הטעים הסנגור כי פקודת הסמים הינה חוק מיוחד, הדן בעבירות סמים, ולכן הוראותיו בנושא תפיסת רכוש גוברות על ההוראה הכללית של חוק מעצר וחיפוש.
2.
לא מצאתי ממש בערר זה. הלכה היא כי סעיפי תפיסת רכוש לפי פקודת הסמים וסעיפי תפיסת רכוש לפי חוק מעצר וחיפוש מהווים משטרים נורמטיביים מקבילים. המטרות, התכליות והכללים של המשטר האחד שונים משל המשטר השני, אף אם קיימות נקודות דמיון והשקה מסוימות ביניהם. השוני מתייחס להיקף הרכוש אשר נתפס ולגורלה של התפיסה בסיום המשפט. די לומר שפקודת הסמים מכשירה תפיסת רכוש בצורה רחבה יותר, שנועדה להילחם בנגע הסמים. הסעיפים מכוונים לא רק נגד העבירה אלא גם נגד העבריין סוחר הסמים. בשל כך, נדרש פיקוחו של בית המשפט אף בשלב המקדמי, תוך קביעת לוח זמנים לתוקפו של צו במעמד צד אחד. זאת, על מנת לשמור על זכות הקניין של הצד נגדו הוצא הצו. קיומם של סעיפי התפיסה בפקודת הסמים אינו מונע מהמשטרה לפעול על פי חוק מעצר וחיפוש.
ראוי וחשוב להדגיש כי יש להקפיד על שמירת הכללים בהתאם לסעיפי החוק הרלוונטיים לכל מסלול ואין לערבב ביניהם.
בחזרה לענייננו. מעבר לטענה הכללית בדבר חוק מיוחד – לא נטען בפניי כי המשטרה לא הייתה מוסמכת לפעול מכוח חוק מעצר וחיפוש. כאמור, טענה חלופית של העורר היא ששיעור ההפקדה שנקבע גבוה מדיי. עיון בפרוטוקול של בית משפט קמא מלמד כי הצדדים נחלקו באשר לשוויו של כלי הרכב. בית המשפט המחוזי שמע את הצדדים ועל פי התרשמותו והיגיון הדברים קבע את אשר קבע ביחס לשיעור ההפקדה. אינני סבור שנפלה טעות בעניין המצדיקה התערבות ונטייתה של ערכאת הערעור היא שלא להתערב בכך.
3.
הערר נדחה.
ניתנה
היום, ט"ו בתמוז התש"ע (27.06.2010).
ש ו פ ט