בש"פ 4598/10 מוחמד ג'אבר נ. מדינת ישראל

1.

בית המשפט המחוזי בתל אביב הרשיע את העורר על פי הודאתו בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332 (2) ל חוק העונשין התשל"ז -1977 . נגזרו עליו עונשים שונים, לרבות מאסר בפועל של 6 חודשים, אותם ירצה בעבודות שירות. המדינה הודיעה על כוונתה לערער על קולת עונש המאסר וביקשה עיכוב ביצוע של עבודות השירות. עוד ביקשה המדינה כי תנאי השחרור, שהיו בתוקף, יוותרו על כנם. תנאים אלה כוללים: מעצר בית תחת פיקוח ואזוק אלקטרוני. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה, הגם שלא הוגש ערעור. יצוין כי עד למועד הדיון בערר הנדון – הוגש הערעור לבית משפט זה. ברם, אף במארג הדיוני הקיים – סבור הסנגור כי דין תנאי השחרור להתבטל. מכאן הערר שבפניי.

2.

ניתן להציג את השאלה העומדת להכרעה כדלקמן: המוסמך בית המשפט המחוזי להורות על תנאי שחרור אך ורק על יסוד הודעת המדינה שבכוונתה להגיש ערעור? הסנגור טען כי הגם שהערעור לא הוגש, ניתן לקבוע תנאי שחרור עד לשמיעתו לתקופה של 72 שעות בלבד. זאת, מכוח סעיף 22(א) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו – 1996 (להלן 'חוק המעצרים') שלשונו היא:

"22. סמכות מעצר עד לערעור [תיקון: תשנ"ז]

(א)

ניתן פסק דין מרשיע נגד נאשם שהוחזק במעצר עד תום ההליכים ולא הוטל עליו עונש מאסר בפועל, והתובע הודיע כי בכוונתו לערער על קולת העונש ולבקש מאסר בפועל, רשאי בית המשפט שהרשיע את הנאשם לשחררו בערובה או, אם שוכנע שיש חשש שיימלט, לצוות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 72 שעות לצורך הגשת הודעת ערעור".

יושם אל לב, ההגבלה בת 72 השעות מתייחסת לסמכות בית המשפט לצוות על מעצרו של העורר, למרות שהערכאה המבררת נמנעה מלהטיל עונש זה. אומנם, בית המשפט רשאי לשחרר את הנאשם בערובה. אולם, זאת ובלבד שהלה הוחזק תחילה במעצר עד תום ההליכים ולא הוטל עליו עונש מאסר בפועל. מצב דברים זה שונה ממקרה כבענייננו, בגדרו התבקש בית המשפט המחוזי להותיר את תנאי השחרור על כנם עד למועד הגשת הערעור (והשוו עמדתו של קדמי בנדון – י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון הליכים שלפני משפט , עמוד 383 (2008)).

3.

נחזור לשאלה הדורשת הכרעה: האם ניתן להותיר נאשם בתנאי שחרור בערובה לאחר מתן גזר הדין וטרם הגשת ערעור מטעם המדינה? סבורני כי התשובה לכך מצויה בסעיף 48 לחוק המעצרים, שכותרתו 'דיני השחרור בערובה', הקובע את הדברים הבאים:

"(א)

שחרור בערובה הוא על תנאי שהמשוחרר יתייצב לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאת עונשו, בכל מועד שיידרש, וכן שיימנע מלשבש הליכי משפט; בית המשפט רשאי להוסיף תנאים, לפרק זמן שיקבע, ככל שימצא לנכון, לרבות...".

הנה כי כן, החוק מציין מפורשות שניתן לקבוע שחרור בערובה בתנאי שהמשוחרר יתייצב לערעור. אין הוראה הדורשת כי יוגש ערעור. מבנה החוק וההיגיון המעשי תומכים במסקנה כי לא ניתן לדרוש הגשת ערעור על אתר. הסנגור טוען כי אין הגבלה בדבר אורך הזמן במהלכו יהא תנאי שחרור שכזה בתוקף. יתרה מכך, אין הנחיה מטעם המחוקק בתוך כמה זמן יש להגיש את הערעור. הערות אלה נכונות הן. ברם, הן

אינן מוכיחות כי לא ניתן לקבוע תנאי שחרור בערובה והתייצבות לערעור, מקום שזה לא הוגש. המסקנה היא אחרת: בהיעדר הגבלה כמותית על ידי המחוקק, מתפקידו של בית המשפט למלא את החסר. אין הוא רשאי לקבוע כלל מספרי כאשר המחוקק נמנע מלעשות כן. אולם, רשאי הוא – ובפועל חייב הוא – לפקח על המידתיות בהארכת תוקפם של תנאי השחרור, המגבילים את חירותו של נאשם וחופש התנועה שלו. בית המשפט הוא האמור לבחון את המקרה הקונקרטי על פי נסיבותיו ולהפעיל שיקול דעת. כך, למשל, הגם שניתן להגיש ערעור תוך 45 יום ממועד מתן פסק הדין, רשאי בית המשפט לקבוע במקרה מסוים כי תוקפם של תנאי השחרור יוסיף לעמוד בעינו למשך 30 יום. אם לא יוגש ערעור עד אז – המצב יישקל מחדש. כמו כן, רשאי בית המשפט להקל בתנאי השחרור שנקבעו בשל הימשכות ההליכים בערעור. אין עסקינן בכללים מוגדרים מראש אלא בבחינת העניין לגופו על פי נסיבותיו והתפתחותו.

כאן, העורר לא הסתייג מהדרך שבה הפעיל בית המשפט את שיקול דעתו, אלא תקף את סוגיית הסמכות. כאמור, בית המשפט המחוזי מוסמך גם מוסמך להטיל תנאי שחרור במצב העובדתי המתואר. אין בכך למנוע מהעורר לבקש את ביטול התנאים או הקלה בהם בהתאם לנסיבות ההליך המשתנות.

4.

הערר נדחה.