בש"פ 4614/10פלוני נ. מדינת ישראל

1.

מונחת בפניי בקשה לגילוי ראיה חסויה בהתאם לסעיף 44 ל פקודת הראיות התשל"א-1971 [נוסח חדש] (להלן 'פקודת הראיות'). המתווה של הסעיף האמור הוא חיסיון מכוח פגיעה בביטחון המדינה, שניתן להסירו אם מצא שופט של בית משפט זה כי הצורך לגלות את החומר בשם עשיית הצדק עדיף מן העניין שיש שלא לגלותו. מנגנון הבקרה מבליט את רגישות העניין. הכלל הוא גילוי החומר. החריג הוא שמירה על ביטחון המדינה ואף זאת בכפוף לאיזון נוסף שיש לערוך, השוקל גם את הפגיעה בעשיית הצדק עם הנאשם במסגרת ההליך הפלילי.

2.

הסנגור מיקד את טענותיו בדיון בשני סוגי ראיות: הראשון , רשימת החומר החסוי שלא קיבל לידיו. לגישתו, גם אם אין מקום לחשוף בפניו חומר מסוים מכוח תעודת החיסיון – בכל מקרה, אין סיבה שלא לחייב את המדינה למסור את רשימת החומר. המדינה מסתייגת בטענה כי אף מסירת הרשימה חוסה תחת כנפי החיסיון. השני, הקלטות ותמלילים של חקירת העותר.

3.

במסגרת עתירה זו, די להפנות לכללים היסודיים שהובאו לעיל. כל חומר חקירה יש למסור לסנגוריה, אלא אם כן ישנה תעודת חיסיון ואז יש לבדוק את העניין על פי מבחן האיזון המופיע בסעיף 44 לפקודת הראיות.

נערך דיון במעמד צד אחד. עיינתי בחומר. הגעתי למסקנה כי במסגרת תיק זה, אין מקום לחייב את המדינה למסור את החומר המבוקש. לשון אחרת, לא השתכנעתי שהאיזון מחייב חשיפת החומר לשם עשיית צדק עם העותר. בהגיעי למסקנה זו, שקלתי את שיקולי הסנגוריה ככל שניתן, תוך ההבנה שיצירתיות הסנגוריה עשויה להיות רחבה ביותר בביצוע התפקיד המוטל עליה. באשר להקלטות ולתמלילים של חקירת העותר – הודיע בא כוח המדינה לסנגור, לאחר שנערך דיון במעמד המדינה בלבד, כי אין חומר כזה.

אוסיף כי מהחומר עולה, וכך נטען על ידי בא כוח המדינה, שראיה מרכזית בהליך דנא הינה הודאת העותר. כאמור, הבדיקה בעתירה מעין זו היא פרטנית בכפוף לכללי הדין והפסיקה. באמת מידה זו, לא מצאתי מקום להיעתר לעתירה.

4.

העתירה נדחית.