בש"פ 4629/97 חסן סיידה נ. מדינת ישראל

העורר מואשם יחד עם אחרים בהחזקה וסחר של כ8- גרם נטו הרואין. לפי כתב-האישום, תיווך העורר בעסקה בין הקונה, שהוא סוכן משטרתי, לבין המוכר המואשם באותו כתב-אישום, והוא אישית מסר את הסם לידיו של אחד הנאשמים עמו בכתב האישום במעמד הסוכן המשטרתי.

כתב-האישום נגד העורר הושתת על עדותו של הסוכן המשטרתי, שאמור היה גם להקליט את השיחות בינו לבין המוכרים, אלא שההקלטה לא פעלה. דברי הסוכן נתמכים בהודעת העורר, אשר למרות את השתתפותו בעסקה, אישר בפרטים שונים את עצם קיומו של המפגש.

בית-המשפט המחוזי נענה לבקשת התביעה, ועצר את העורר עד תום הליכי המשפט, לאחר שמצא כי הראיות הנ"ל מספיקות למעצר.

על החלטה זו הוגש ערר.

העורר טוען כי בתשתית הראייתית שהציגה התביעה אין יסוד מספיק למעצרו. הטעם לכך הוא, לטענתו, שהאישום הושתת על דברי הסוכן המשטרתי, ובית-המשפט המחוזי לא היה מוכן לסמוך על דבריו בעניינו של נאשם אחר באותו כתב אישום, אשר שוחרר על-כן ממעצרו. כן טוען העורר, כי היעדר ההקלטה וראיות בדבר טביעת אצבע על השקית פוגעת בעוצמה הלכאורית של ראיות התביעה.

לחילופין, נטען כי ראוי היה, לנוכח תפקידו השולי של העורר בעסקה ועברו הפלילי בעבירות אחרות לא חמורות, לקבוע חלופת מעצר.

טענות אלה אינן נראות לי. כאמור, עדותו של הסוכן איננה עומדת לבדה, והיא מתחזקת בדברי העורר עצמו. במכלול ראיות זה יש כדי להקים סיכוי סביר להרשעה. לא היה גם מקום לקביעת חלופת מעצר. מתווך בעסקות סמים נמנה עם שרשרת ההפצה והוא מסוכן לציבור לא פחות מהמעורבים האחרים בעסקה. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של העורר, שהגם שאיננו חמור, הרי מלמד הוא כי הוא מעורב בפלילים.

אשר-על-כן הערר נדחה.