בש"פ 4632/99 רון אטיאס נ. מדינת ישראל

בהסכמת בא-כוח העורר מס' 3 יתנהל הדיון בהיעדר העורר.

ניתנה היום, ז' באב תשנ"ט (20.7.99).

ש ו פ ט

ה ח ל ט ה

1.לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בב"ש 91511/99, מפי השופטת ע' סלומון-צ'רניאק, לפיה נעצרו העוררים עד תום ההליכים המתנהלים נגדם בת.פ. 40251/99.

2.בכתב האישום המתוקן מיוחסות לכל אחד מן העוררים עבירה של פציעה בנסיבות חמורות (עבירה לפי סעיף 333 בנסיבות סעיף 335(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977-) ועבירה של חטיפה (עבירה לפי סעיף 369 לחוק העונשין). לעורר מספר 3 מיוחסות אף עבירה של הדחה בחקירה (עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין) ועבירה של הטרדת עד (עבירה לפי סעיף 249 לחוק העונשין).

מכתב האישום עולה כי העוררים תקפו את המתלונן,בשעה אחת בלילה, בחניון בית המלון "אכדיה" בהרצליה, כשהם מכים בו בידיהם ובעזרת בקבוקי זכוכית. העוררים גלגלו את המתלונן במדרון ובהגיעו לתחתיתו איים עליו העורר מספר 1 בסכין. כתוצאה מהמכות נגרמו למתלונן חתכים בראשו, בצווארו, ברגליו ובכתפיו. בהמשך, כך נטען, כפו העוררים על המתלונן להכנס לרכב בכוח, לקחו אותו מאיזור האירוע ולאחר נסיעה קצרה שחררוהו. האישום השני מייחס לעורר מספר 3 פנייה למתלונן, לאחר מעצרם של העוררים מספר 1 ומספר 2, תוך בקשה כי יגיד בבית המשפט "שלא היה כלום" ובהמשך פנייה למתלונן בהצעה כי ישולמו לו 5,000 ש"ח כפיצוי.

3.בהחלטתו מיום 11.7.99 סקר בית המשפט קמא את העדויות ואת הממצאים (כגון סכין הקומנדו שנמצאה ברכבו של העורר מספר 1 וחולצתו המגואלת בדם של המתלונן), וקבע כי קיימות ראיות לכאורה לגבי כל אחד מן המשיבים, הקושרות אותם לעבירות של חטיפה ופציעה בנסיבות מחמירות. כמו כן, נמצא כי לגבי העורר מספר 3 קיימות ראיות לכאורה לעניין האישום בהטרדת עד.

4.בית המשפט ציין, כי עצם המעורבות של העוררים בעבירות חמורות מוכיחה את היותם מסוכנים לציבור. לכך צרף בית המשפט את עברם הפלילי של העוררים: העורר מספר 1 הורשע בעבר בעבירות אלימות והוא עבר את העבירות נשוא הדיון שעה שהוא נהנה מעיכוב ביצוע גזר דין, שנגזר עליו בגין עבירות אחרות (הוא צפוי להתחיל את ריצוי עונשו ביום 15.8.99); לעורר מספר 2 תיקים פליליים בגין עבירות אלימות - באחד המקרים נגזר עליו הדין ללא הרשעה - ובעת מתן ההחלטה היו תלויים ועומדים כנגדו תיקים שעניינם עבירות אלימות, עבירות רכוש ועבירות סמים; כנגד העורר מספר 3 עומד מאסר על תנאי בן שלושה חודשים שלא יעבור עבירה של תקיפה הגורמת חבלה או פציעה.

5.בית המשפט קמא קבע כי בנסיבות שתיאר קיימת עילת מעצר לגבי כל אחד מן העוררים וכי אין כל מקום לחלופת מעצר. בית המשפט נימק את מסקנתו בכך שמן העבירות ומהתנהגות העוררים לאחר ביצוע העבירות הוא למד כי קיים סיכון של ממש למתלונן וכי יש תשתית לכך שהעוררים ינסו לשבש את הליכי המשפט.

6.לפניי טען בא כוח העוררים כנגד קיומן של ראיות לכאורה. בפיו שורה של נימוקים: לעניין האישום בעבירת חטיפה נטען, כי הידידה, ששהתה עם המתלונן עת פגשו בו העוררים, לא התלוננה על חטיפה; כי המשטרה סברה תחילה כי העורר 1 חטף את העורר 2; כי המשטרה הגיעה אל המתלונן בהפניית העורר 2 ולא משום שהראשון פנה להתלונן; וכי המתלונן אף הכחיש תחילה כי נחטף ורק בשיחה חופשית - בה לא הוזהר לומר את האמת - סיפר על חטיפה. לעניין זה נטען, כי מרישום המפקח החוקר עולה כי המתלונן לא היה שרוי בפחד בעת עדותו. עוד נטען, כי אין ראיות לקיומה של חטיפה מעבר להודעה האנונימית למשטרה. לעניין האישום בתקיפה נטען, כי המתלונן לא פנה לקבלת טיפול רפואי וכי המתלונן אינו מסוגל לומר מה עשה לו כל עורר. לעניין האישום בהדחה נטען, כי המשטרה נמנעה מלחקור את האדם שהיה כביכול שותף להדחה וגם העורר 3 נחקר רק לאחר התערבות הסנגור. לעניין מסוכנות העוררים גרס בא כוחם, כי המתלונן אינו פוחד מן העוררים - נהפוך הוא, מדובר בעבריין, אסיר ברשיון, אשר איים שכשיצאו העוררים ממעצרם "יפרק" אותם. לעניין חלופת המעצר עבור העורר 1, התבקש בית המשפט לאפשר לעורר לשהות במעצר בית בתל אביב תוך הרשאה לצאת בליווי אשתו לעתיד לשם סידורי החתונה, האמורה להיערך ביום 1.8.99. לעניין חלופת המעצר עבור העורר 2 נטען, כי יש לאפשר לו לשהות בבית דודתו בהוד השרון. הוזכרו גילו הצעיר (יליד 1980) והעובדה כי בעברו שני רישומים ללא הרשעה ותו לא. לעניין חלופת המעצר עבור העורר 3 נתבקש מעצר בית מלא בבית אחותו. בית המשפט התבקש להתחשב בגילו הצעיר (יליד 1981), בהמלצת מעסיקו המעידה כי הוא עובד חרוץ, ובעובדה כי בעברו הרשעה אחת בלבד.

מנגד טענה באת כוח המדינה כי קיים סיכוי גבוה כי המתלונן יעיד במשפט, אם לא תוטל עליו אימת העוררים; כן נטען, כי לגרסת המתלונן המפוחד יש ראיות תומכות בקיום חתכיו בראש ובצוואר, במציאת הסכין ששימשה את העוררים, בחולצתו המגואלת בדם שנמצאה, בהדרכתו, באתר בנייה ובקיום הדיווח האנונימי שמסר למשטרה את דבר החטיפה. צוין כי העוררים 1 ו3- הכחישו במשטרה כל קשר עם המתלונן וכי העורר 2 מסר את פרטי המתלונן כדי להקדים תרופה למכה. לעניין חלופות המעצר נטען, כי מן ההתנהגות הברוטלית ניתן ללמוד את מסוכנות העוררים. עוד נטען כי העורר 1 ניצל את עיכוב הביצוע של גזר דינו כדי לבצע את המעשים המיוחסים לו; כי בעברו של העורר 2 מעשי גניבה ותקיפה בתנאים מחמירים; וכי עונש המאסר על תנאי הושת על העורר 3 לאחר שהורשע בדקירת אדם בחזהו.

7.לאחר ששמעתי את באי כוחם של הצדדים ועיינתי בחומר הנוגע לעניין, לא השתכנעתי כי יש להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. הנמקתו בדבר קיום תשתית ראייתית לכאורה לגבי העוררים ובדבר מסוכנותם, השוללת אפשרות של חלופת מעצר, מעוגנת היטב.

אי לכך הערר נדחה.