בש"פ 4660/97 מועלם יצחק נ. מדינת ישראל

בערר זה אין כל ממש.

המשיב מואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות יבוא סם מסוכן, המכונה "אקסטזי".

לפי כתב-האישום, קשר המשיב קשר עם שניים אחרים, ביניהם רפאל דזנשווילי (להלן: הבלדר), והעביר באמצעות האחרון את הסם המסוכן - 73,000 טבליות אקסטזי - דרך נמל התעופה בן-גוריון. כתב האישום מושתת על עדותו של הבלדר שנעצר בשדה התעופה, כשברשותו הסם המסוכן הנ"ל. הבלדר זיהה את העורר במסדר זיהוי תמונות, עת העורר לא היה בארץ, ומסר על קשריו עמו. כאשר שב המשיב ארצה ונעצר, ונשאל להכרותו את הבלדר, השיב הוא: "אין תגובה".

בית-המשפט המחוזי נענה לבקשת המדינה לעצור את העורר עד תום הליכי המשפט, לאחר שמצא כי הראיות המפורטות לעיל מספיקות למעצר. בעררו, טען בא-כוחו של העורר, עורך-הדין גז, כי לנוכח הסתירות הרבות בעדות המפלילה, לא מן הראוי הוא לעצור את העורר. אף את מסדר הזיהוי תקף הסניגור, וטען כי לא נוכח במסדר הזיהוי בא-כוח הנאשם או הנאשם עצמו, וכיוצא באלה טענות.

אני סבורה כי סתירות מן הסוג שפירט הסניגור אינן פוגעות במשקל הלכאורי של הראיות, ובאין אפשרות לקבוע ממצאי מהימנות, סוג סתירות זה אינו רלוואנטי להליך שלפנינו. כאמור, דברי הבלדר אינם עומדים לבדם, והם מתחזקים בזיהוי העורר על-ידיו במסדר הזיהוי, ואם נוסיף לכך את תגובתו של העורר עצמו לשאלה, אם מכיר הוא את הבלדר, נראה לי כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה מצביעה על סיכוי סביר להרשעה.

לחלופין טען הסניגור, כי ראוי היה לקבוע חלופת מעצר. אף טענה זו אינה יכולה להתקבל. העבירות בהן מואשם העורר יוצרות חזקת מסוכנות שלא הופרכה, ומסוכנות זו היא גם שיקול כנגד קביעת חלופת מעצר.

אכן, יש וגורמים אחרים עשויים להסיר חשש זה וללמד כי ניתן בתנאים מגבילים להבטיח את בטחון הציבור. ואולם, לא מצאתי במקרה שלפניי גורמים כאלה. מדובר ביבוא סמים בכמות גדולה ובדרך מתוחכמת, ובית-המשפט המחוזי צדק כאשר נמנע לקבוע חלופת מעצר.

הערר נדחה.