בש"פ 4685/05 רענן משה נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ז' כספי) מיום 19.4.05, לפיה נדחה עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בפתח תקוה (השופט א' מקובר) לפיה שוחרר העורר למעצר בית מלא עד לתום ההליכים נגדו.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, גניבת רכב, הסגת גבול והדחה בחקירה. כעולה מכתב האישום, העורר, אשר בעבר שימש כנהג בחברת קוקה-קולה, גנב ביחד עם אבי זהר (להלן - זהר) ושניים נוספים שזהותם אינה ידועה, שתי משאיות מחברת "קוקה-קולה". מכתב האישום עולה, כי העורר פנה לאחד בשם זהר ושאל אותו אם הוא מעוניין לגנוב עמו משאיות ובכך קשר קשר עם אדם לעשות פשע מסוג גניבה. לצורך קידום הקשר, הגיע העורר עם רכבו לאתר המשמש לחניית משאיות שבבעלות החברה ואמר למאבטח כי בכוונתו לחלק הזמנות למסיבת בר מצווה לעובדים במקום. הוא נכנס לחניון, בדק אילו משאיות חונות בו ורשם את מספריהן. לאחר מכן הודיע העורר לזהר ולאדם נוסף, שזהותו אינה ידועה, שבחניון נמצאות שתי משאיות, שמאוחר יותר נגנבו על-ידי זהר והאדם האחר, כשהעורר נוסע ברכבו בעקבותיהם. בהמשך הועברו המשאיות לחלחול. ערך המשאיות הגנובות עמד על 498,000 ש"ח והעורר שילם לזוהר עבור חלקו בגניבה 7,000 ש"ח. כמו כן, מואשם העורר בעבירה של הדחה בחקירה בכך שלאחר שנודע לו כי זהר זומן לחקירה, ביקש ממנו העורר להכחיש את היכרותו עמו, ואף איים עליו אם לא יעשה כן.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום קבע ביום 9.3.05 כי העורר יהיה נתון במעצר בית מלא ובפיקוח, עד תום ההליכים כנגדו. כן נקבע, כי העורר יחתום על התחייבות עצמית בסך 10,000 ש"ח, יפקיד ערבות בנקאית או סכום מזומן בסך 4,000 ש"ח וערבות צד ג' של המפקחים בסך 3,500 ש"ח.

4.

העורר הגיש ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי וביקש להקל בתנאי מעצר הבית ולאפשר לו לצאת לעבודה בחברת "דאסל מרכבים" בה הוא עובד, שלא ברצף, למעלה מ-3 שנים. בדיון בפני בית המשפט המחוזי העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. בית המשפט המחוזי דחה את הערר בציינו כי העורר הוא זה אשר ארגן את מעשה הגניבה והוא אף מואשם בעבירה של הדחה בחקירה. בנסיבות אלו, כך נקבע, אין מקום להקל בשלב זה, בתנאי מעצרו.

5.

בפני שב העורר וטען כי יש להקל בתנאי מעצרו. לטענתו, הערכאות דלמטה טעו בכך שקבעו כי הוא זה שארגן את מעשה הגניבה ולא נתנו משקל לכך כי את הגניבה בפועל ביצעו אחרים. בהקשר זה טוען העורר כי הוא מופלה בתנאי שחרורו למעצר בית לעומת זהר, אשר בהתאם להחלטת בית משפט השלום, יכול לבקש לצאת לעבודה. העורר מדגיש כי הוא מפרנס יחיד של משפחה המונה 7 נפשות. לטענתו, אשתו שעבדה עד לא מכבר בחצי משרה, התפטרה מעבודתה כדי לשמש כמפקחת לעורר, וזאת לאחר שאחיו סירב לשמש לו כמפקח.

6.

דין הערר להידחות. המשיבה סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענתה, אין מקום להשוואה בין העורר לבין זהר שכן העורר הוא זה אשר יזם את הגניבה וניהל וארגן את מעשה הגניבה ועל כן מסוכנותו גבוהה יותר. כמו כן מדגישה המשיבה, כי בעניינו של העורר ישנה עילת מעצר גם בשל חשש לשיבוש הליכים שכן העורר מואשם גם בעבירה של הדחה בחקירה.

7.

המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום הנם חמורים ביותר. מבחינת היקף הרכוש הגנוב, התכנון המוקדם ומידת התחכום הכרוכה בו, מעשיו של העורר מעידים על מסוכנות רבה, שאינה רחוקה מהרף המצדיק מעצר עד תום ההליכים מאחורי סורג ובריח. בסופו של דבר, בית-משפט השלום ואחריו בית המשפט המחוזי איזנו באופן ראוי בין זכותו של העורר לחירות ובין אינטרס הציבור לביטחון. לעת הזו, אינני סבור שיש מקום להתערב בשיקול דעתם ולהקל עוד יותר בתנאי חלופת המעצר.

8.

אשר לחלקו של העורר בפרשה, בהשוואה לזה של זהר, לאור העובדות המפורטות בכתב האישום, שהעורר הודה בקיומן של ראיות לכאורה להוכחתן, מקובלת עלי עמדת המשיבה, שחלקו של העורר היה גדול מזה של זהר, במידה המצדיקה הבחנה בין השניים גם לעניין תנאי חלופת המעצר.

9.

הערר נדחה.