בש"פ 4687/98 ברבי שושן נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בשבתו בערר על החלטת בית משפט השלום בהחמירו תנאים של שחרור העורר בתנאים לעומת אלה שנקבעו בבית משפט השלום.

2.ההתדיינות בנושא מעצר העורר עד תום ההליכים, עברה מספר גלגולים בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי. בסופו של דבר הוחמרו תנאי השחרור במובן זה, שתחת אשר המשיב יוכל לצאת מן הבית בו הוא נתון במעצר בית, בין השעות 8:00 ועד לשעה 17:00 בליווי מלווה (החלטת בית משפט השלום מ13.7.98-) נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, בהחלטה נשוא ערר זה, כי באותן שעות עצמן, יוכל העורר לצאת רק לעבודה במפעל הנמצא באזור התעשייה ולשהות אך ורק במפעל.

3.על קביעה זו טרוניתו של העורר. הסניגור פרט את מלוא השתלשלות העניינים והדגיש במיוחד שתי עובדות בעלות חשיבות לענייננו: האחת, כי העורר זוכה מעבירת הדחה בחקירה והודה בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית שזו העבירה המיוחסת לו ושהודה בה, כאשר המשפט נדחה על-מנת לקבל תסקיר מבחן. במצב דברים זה, די - לטעמי - בתנאי השחרור שקבע בית משפט השלום, לפיכך לא היה מקום להגשת הערעור על ידי המשיבה. השניה, כי למעשה היתה הסכמה של התביעה לשחרור העורר בתנאים.

בא כוח המשיבה טוען לעומת זאת, כי יש לאזן את האינטרס הציבורי כנגד גישה אולי מוטעית מצד התביעה בפני הערכאות הקודמות ואינטרס זה מחייב להשאיר את התנאים החמורים יותר על מכונם.

4.טענה זו אינה מקובלת עלי. לאור עמדת התביעה בערכאות הקודמות, ספק אם היה מקום להגיש את הערר לבית המשפט המחוזי ועל כל פנים הפער בין התנאים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום לבין אלה שנקבעו בבית המשפט המחוזי מצדיק שנוי התנאים על ידי בית המשפט המחוזי. ראוי הוא, בנסיבות המקרה המסויים שלפנינו, להחזיר עטרה ליושנה ולהחזיר את תנאי השחרור שנקבעו בבית המשפט השלום על מכונם.

5.אינני מתעלמת מכך כי העורר הפר תנאים שנקבעו לשחרורו ועל כך הוא נעצר פעם נוספת ושהה במעצר עד לשחרורו מחדש בתנאים בתאריך 13.7.98. העורר היה נתון במעצר כ7- חודשים וגם אם עבירת התקיפה המיוחסת לואינה קלה, הרי שבמכלול הנסיבות, די בחלופה שקבע בית משפט השלום כדי להשיג את תכלית המעצר.

אשר על כן, מתקבל הערר והעורר יהיה משוחרר בתנאים שנקבע על-ידי בית משפט השלום בהחלטתו מיום 13.7.98 והחלטתו בדבר ערבויות הערבים מ16.7.98-.