בש"פ 469/09 אמין אבו גאנם נ. מדינת ישראל

1.

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ד' אבניאלי) להאריך את מעצרו של העורר עד תום משפטו.

2.

על פי כתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי, קשרו העורר ושני הנאשמים הנוספים קשר ביום 8.8.08 לחטוף ולרצוח את המתלונן. הרקע לתכנית הוא סכסוך דמים בין משפחתם של הנאשמים 2-1 (שהם העורר ואדם בשם בדרן אבו גאנם (להלן - בדרן)) לבין משפחתו של המתלונן. לשם ביצוע התוכנית הצטיידו הקושרים באקדח. הנאשם 3, אסמעיל אבו גאנם (להלן - אסמעיל), אשר היה בקשרי חברות עם המתלונן, התקשר אליו ואמר לו כי מצא אדם שהסכים למכור להם אקדחים. אסמעיל סיכם עם המתלונן כי יבוא אליו וייקח אותו אל המוכר, אך התנה זאת בכך שהמתלונן יהיה לבדו. בלילה שבין 8.8.08 לבין 9.8.08, בסביבות השעה 01:30, כך לפי כתב האישום, הגיע אסמעיל לבית מגוריו של המתלונן ברכב מזדה כסוף (להלן - המזדה) כשאיתו ברכב נמצאים אשרף אבו זעילה (להלן - אשרף) ונאסים צולב (להלן - נאסים). אסמעיל הציג בפני המתלונן אקדח שכביכול הוצע למכירה ושיכנע אותו להיכנס למזדה על מנת לבחון אותו. בשלב מסוים כיוון אשרף את האקדח לראשו של המתלונן ואסמעיל פתח בנסיעה מהירה. המתלונן החל לצעוק ואסמעיל איים עליו "שתוק, אני אחסל אותך". במהלך הנסיעה נכנס אסמעיל לסיבוב במהירות גבוהה ואיבד את השליטה ברכב. המתלונן ניצל את ההזדמנות ולאחר מאבק עם אשרף ונאסים הצליח להימלט מהרכב. במהלך האירוע נחבל המתלונן. אסמעיל המשיך בנסיעה מהירה, אך בשלב מסוים נגרמו תקרים בגלגלי המזדה והוא נאלץ לעצור בסמוך לצומת יתיר. בעת התרחשות אירועים אלו, וכחלק מהקשר, המתינו העורר ובדרן ברכב מסוג טויוטה (להלן - הטויוטה), בו היו יריעות ברזנט יוטה, חבלים ושקיות ניילון גדולות. העורר ובדרן חברו עם הטויוטה למקום בו היו שלושת נוסעי המזדה, העלו אותם לרכב (עם האקדח) והחלו בנסיעה. במהלך הנסיעה כיבו הנאשמים את מכשירי הטלפון הסלולרי שלהם, הוציאו את הסוללות ושברו וזרקו את כרטיסי ה-" sim ". בדרן הורה לנאסים כי אם ייחקר במשטרה יספר שנסע איתם ב"טרמפ". סמוך לצומת להבים נעצר רכב הטויוטה על ידי המשטרה. בגין מעשים אלו הוגש ביום 20.8.08 לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום נגד העורר, בדרן ואסמעיל. לעורר יוחסו עבירות אלו: קשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - החוק); נשיאת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק; חטיפה לשם רצח, עבירה לפי סעיף 372 לחוק; שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק. כתב אישום נפרד הוגש נגד אשרף ונאסים.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. בהחלטה מיום 17.11.08 קבע בית המשפט המחוזי, כי קיימות ראיות לכאורה נגד הנאשמים. בית המשפט הורה על הזמנת תסקיר מעצר, תוך שקבע כי הנאשמים יישארו במעצר עד להחלטה אחרת. ביום 8.1.09 ניתנה החלטתו המשלימה של בית המשפט. נקבע, כי מסוכנותם של הנאשמים אינה ניתנת לאיון על ידי חלופת מעצר ועל כן יש להורות על מעצרם עד תום ההליכים. נגד ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים הוגש הערר שבפניי. בערר נתקפת הן ההחלטה כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר והן ההחלטה כי בנסיבות העניין אין מקום לאמץ את חלופת המעצר שהוצעה על ידו. לטענת העורר, אין ראיה הקושרת אותו לחטיפתו של המתלונן או מצביעה על כך שהיה מודע לתוכנית זו. עוד נטען, כי אין הוכחה שהייתה כוונה לפגוע במתלונן ועל כן ההאשמה בעבירה של חטיפה לשם רצח, במובחן מחטיפה "רגילה", אינה מבוססת. העורר טוען עוד, כי אף אם קיימות ראיות לכאורה היה מקום לשחרר אותו לחלופת המעצר שהוצעה על ידו ואשר יש בה כדי לאיין את מסוכנותו.

4.

דין הערר להידחות. ראשית, באשר לסוגיית הראיות לכאורה. לצורך הכרעה בערר איני נדרש לפרוש את יריעת הראיות כולה. דומה, כי אף העורר אינו חולק על כך שקיימות ראיות לכאורה לחטיפה (או ניסיון החטיפה) של המתלונן. ראיות אלו נשענות בראש ובראשונה על הודעתו במשטרה של המתלונן. בהודעתו של המתלונן אין דבר המפליל את העורר. אולם, בניגוד לנטען בערר, הראיות הקושרות את העורר למעשים אלו אינן נסיבתיות בלבד. ראיה משמעותית נגד העורר היא גירסתו של נאסים, אשר מסר הודעות מפורטות במשטרה. נאסים סיפר, כי בליל האירוע היה הוא בביתו של אשרף. בשלב מסוים הגיעו למקום העורר, אסמעיל ובדרן. הארבעה הסתודדו באחד החדרים במשך כחצי שעה והוא לא שמע על מה הם מדברים. לבקשתו של אשרף, הוא הצטרף לנסיעה במזדה בלא שהיה מודע לתוכנית העומדת מאחוריה. כאשר עלה המתלונן לרכב, הוא הופתע ממעשיהם של אסמעיל ואשרף אך פחד למחות או לנסות להתערב בנעשה. נאסים הוסיף וסיפר, כי לאחר שהם נטשו את המזדה ובטרם נאספו על ידי הטויוטה אותתו אליהם מכיוון הטויוטה בהבהוב. היינו, הפגישה בין העורר ובדרן שנהגו בטויוטה לבין אלו שלכאורה היו מעורבים באופן ישיר בחטיפה (או ניסיון החטיפה) לא הייתה מקרית אלא תוצאה של תכנון מראש. יתרה מזו, נאסים מסר כי כשעלו לטויוטה סיפר אסמעיל שהחטיפה נכשלה והעורר הביע את תקוותו שהמשטרה לא תעצור אותם. כלומר, גירסתו של נאסים מפלילה את העורר בצורה מפורשת. יצוין, כי העורר בחקירתו במשטרה הכחיש קשר כלשהו לאירועים המתוארים בכתב האישום. לדבריו, באותו ערב הוא נסע יחד עם אשרף ובדרן לבקר דודה שלו הגרה בתל שבע. בדרכם חזרה עצרו בצומת שוקת ונתנו טרמפ לשני אנשים (אסמעיל ונאסים) אשר היו במקום. לטענת העורר, פניו של אסמעיל מוכרות לו אך הוא אינו מכירו בשמו ואת נאסים אינו מכיר כלל. יוער, כי גירסה זו של העורר אינה עולה בקנה אחד אף עם הודעתו של אשרף. אשרף הכחיש כי היה בתל שבע וטען כי בילה באותו ערב יחד עם העורר ובדרן בבאר שבע. עוד יצוין, כי העורר שיתף פעולה בחקירתו באופן חלקי בלבד ועל חלק מהשאלות סירב לענות. בנוסף לאמור, קיימת נגד העורר גם תשתית ראייתית נסיבתית הנובעת מהימצאותו יחד עם אלו שעל פי החשד נטלו חלק ישיר במעשה העבירה ומהימצאן של יריעות ברזנט, חבלים ושקיות ניילון גדולות בטויוטה. גירסתו המפלילה של נאסים, בצירוף הסתירות בהודעות הנאשמים והראיות הנסיבתיות, מקיימים תשתית ראייתית לכאורית מספקת. איני רואה צורך להיכנס בשלב זה לשאלה האם על פי העובדות שהוכחו באופן לכאורי מדובר בעבירה של חטיפה לשם רצח או בעבירה של חטיפה "סתם". זאת, שכן אף אם מדובר בעבירת חטיפה רגילה, די בכך בנסיבות העניין כדי להצביע על מסוכנות הנשקפת מן העורר.

5.

הסניגור המלומד מלין על כך שבית משפט קמא דחה את האפשרות להסתפק בחלופת מעצר בלא שזו תיבחן לגופה. עיון בהחלטה מיום 8.1.09 מלמד, כי החלטת בית המשפט אכן לא התבססה על אי התאמתה של חלופת מעצר מסוימת אלא על קביעה כי בנסיבות המקרה לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר כלשהי. בעניין זה הסתמך בית המשפט, בין היתר, על חוות דעתו של שירות המבחן אשר לא המליץ לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה על ידו. סבורני, כי צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו זו. על פי התשתית הראייתית הלכאורית, מדובר בפרק נוסף בסכסוך עקוב מדם המתנהל בין שתי משפחות לאורך מספר שנים. במהלך הסכסוך נרצח אחיו של העורר. בנסיבות אלו, המסוכנות הנשקפת ממי שקרוב משפחתו נפגע בסכסוך והוא כבר ניסה לכאורה לנקום את מותו באופן אלים היא גבוהה. לכך יש להוסיף את התרשמותו של שירות המבחן, אשר קבע כי לא ניתן לשלול את מסוכנותו של העורר. בהצטרף כל אלה, אין מנוס מן המסקנה שבמקרה דנא אין בכוחה של חלופת מעצר להפיג את מסוכנותו של העורר.

6.

הערר נדחה.