פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
4695/10
בפני:
כבוד השופט נ' הנדל
העוררים:
1. חאתם אלמחארזי
2. בסאם אלמחארזי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז
מיום 16.06.2010 בתיק עח 30088-06-10 שניתן על ידי כבוד השופטת ל' ברודי
תאריך הישיבה:
ו' בתמוז התש"ע
(18.06.2010)
בשם העוררים:
עו"ד דרויש נאשף
בשם המשיבה:
עו"ד אבי וסטרמן
החלטה
1.
העוררים, תושבי דהריה, חשודים בביצוע עבירות הקשורות לרכב בשטח A ברשות הפלסטינית. השניים נעצרו מכוח צו בדבר הוראות הביטחון התש"ל – 1970 . מעצרם הוארך על ידי קצין משטרה. בקשת העוררים בפני בית משפט שלום לשחררם ממעצר בגין מעצר לא חוקי – נדחתה. ערר שהוגש על ההחלטה האמורה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי אף הוא. העניין מובא כעת לדיון בגלגול שלישי בפני בית משפט זה.
טענת הסנגוריה היא כי הואיל והעוררים נעצרו על ידי משטרת ישראל והם מוחזקים בבית מעצר בתוך תחומי מדינת ישראל – הדין החל עליהם הינו חוק סדר הדין הפלילי (מעצרים – סמכויות אכיפה) התשנ"ו – 1996 (להלן 'חוק המעצרים'). ביסוד הסתייגות זו עומדת טענת הסנגוריה כי אין בקיומו של בית הדין הצבאי לבטל את זכויותיו של עצור המוחזק בשטחי מדינת ישראל. בדיון בפניי לא ביקש הסנגור להורות על שחרור העוררים, אלא להביאם בפני שופט מכוח חוק המעצרים.
בא כוח המדינה הציג סעיפי חוק ופסיקה התומכים בעמדת בית המשפט המחוזי.
2.
מקובלת עליי עמדת המדינה. כדברי בא כוחה, "קיימים 2 מסלולים מקבילים של מעצר: האחד לפי תחיקת הביטחון והשני לפי חוק המעצרים. משהחל המעצר באחת הדרכים האלה אי אפשר לעבור למסלול שני. עצם העובדה שהעוררים הובאו לשטח מדינת ישראל אינו משנה דבר מבחינת סמכות המעצר והדינים המסדירים סמכות זו". עסקינן בשני תושבי הרשות, אשר ביצעו עבירה בשטחה. מכאן, הסמכות מוקנית לבית הדין הצבאי. אין לעבור מבית הדין הצבאי לבית המשפט הישראלי אך בשל החזקת העוררים בארץ בשלב הנוכחי. זוהי עמדת הפסיקה. כך נקבע בבג"צ 6504/95 ואגיה מוחמד ואח' נ' מדינת ישראל (1.11.95), בגדרו נטען כי תושבי רצועת עזה מוחזקים שלא כדין משום שצו המעצר הוצא באשקלון. באי כוח הצדדים התייחסו לתקנה 6(ב) ל חוק להארכת תקפן של תקנות-שעת-חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשכ"ח-1967 :
"מי שניתנו נגדו פקודת מעצר או צו מעצר באזור מכוח סמכות שהוענקה על ידי מנשר או צו של מפקד, יהיו מעצרו והחזקתו במעצר ניתנים לביצוע בישראל בדרך שמבצעים בישראל פקודת מעצר או צו מעצר וכן ניתן להעבירו למעצר באזור שבו נעברה העברה".
יושם אל לב, בג"צ 253/88 סגדיה נ' שר הביטחון פ"ד מב(3) 801 דן בהרחבה בפרשנות תקנה 6(ב) וציין: "ההוראה שבתקנה 6(ב) חלה לפי נוסחה על כל מי שנעצר בין אם נעצר באזור ובין בישראל". לאחרונה, בית משפט זה מפי הנשיאה ד' בייניש חזר על ההלכה האמורה, תוך ציון כי החזקתם של תושבי האזור, שעברו עבירות בתחומי האזור, במתקני כליאה בישראל – אינה משנה את מעמדם וכי הסמכות לדון בעניינם הוענקה לבית הדין הצבאי (בג"צ 2690/09 "יש דין" נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (28.3.2010)). אכן, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו שמתן סמכויות נלוות לשוטרים בישראל לשם קידום החקירה – עת החשודים נמצאים בארץ – אינו משנה את מקום השיפוט. ההליך אינו עובר למטריה המהותית של דיני המעצרים בישראל. הסמכות לבית הדין הצבאי היא מפורשת ופעולות שבוצעו בארץ – אין בהן לשנות עובדה זו.
3.
סוף דבר, צדקו בתי משפט קמא במסקנתם שאין לחייב את הבאת העוררים בפני בית המשפט הישראלי. בית הדין הצבאי הוא המוסמך לדון בעניין. הערר נדחה.
ניתנה
היום, ט"ו בתמוז התש"ע (27.06.2010).
ש ו פ ט