בש"פ 4706/99 ישראל עבדי נ. מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 13.5.99, בב"ש 90924/99, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

2.לבית המשפט המחוזי הוגש כתב אישום מתוקן, בת.פ. 5072/99, המייחס למשיב עבירות של מעשה סדום בכוח בקטין שטרם מלאו לו 14 שנה, לפי סעיפים 347(ב) ו345-(א)(1), ו-(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), מעשה מגונה בכוח בקטין שטרם מלאו לו 14 שנה, לפי סעיפים 348(ב) ו345-(א)(3) לחוק העונשין, תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק העונשין ומעשה מגונה בפומבי בפני אדם שטרם מלאו לו 16 שנה, לפי סעיף 349(ב) לחוק העונשין.

3.על פי כתב האישום בוצעו המעשים בשנים 1998-1999. המשיב משמש כרב ולימד תורה את י.כ., יליד 1989 (להלן: המתלונן 1), את ש.ד., יליד 1989 (להלן: המתלונן 2) ואת ש.מ,, יליד 1991 (להלן: המתלונן 3). על פי הנטען, במהלך חודש אפריל 1999, הכניס העורר את המתלונן 1 בכוח לרכבו, תוך שהוא גורם לו לחבלות. השכיב את המתלונן ברכב על בטנו, קשר את ידיו בחבל, הפשיל מכנסיו של המתלונן 1 וביצע בו מעשה סדום. כן נטען, כי בשני מקרים אחרים ביצע העורר במתלונן 1 מעשים מגונים במקלט בית הכנסת, כי במקרה אחר, ביצע במתלונן מעשה מגונה במקווה, וכן במספר הזדמנויות שונות הראה העורר למתלונן 1 תמונות פורנוגרפיות במחשבו האישי. אשר למתלונן 2, על פי כתב האישום, נגע העורר מספר פעמים באיבר מינו של המתלונן, כשהיו בבית כנסת. עוד מואשם העורר בביצוע מעשה סדום ומעשים מגונים במתלונן 2 במספר הזדמנויות. לבסוף, מואשם העורר בביצוע מעשים מגונים ומעשי סדום במתלונן 3, במספר הזדמנויות. כן נטען, כי במספר הזדמנויות חבט העורר במתלונן 3 בפיו וברגליו באמצעות מקל של מגב.

4.עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בב"ש 90924/99, בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ב13.5.99- קיבל בית המשפט המחוזי, מפי השופטת ע' סלומון-צ'רניאק, את בקשת המדינה, והורה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בית המשפט קמא הדגיש, כי בדק את תיק המשטרה והאזין מספר פעמים להקלטות המכילות את הודעות המתלוננים. נקבע, כי אין כל בסיס ויסוד בראיות לטענת העלילה שטען הסניגור. בהחלטתו בחן בית המשפט את טענות הסניגור, כי מדובר בעלילה, וכי קיימות סתירות בהודעות המתלוננים אחת לאחת, ודחה אותן בקובעו:

אנוכי הגעתי לכלל מסקנה כי יש ראיות לכאורה כנדרש בשלב זה של הדיון.

המעשים העולים מתיק המשטרה (שלא קיבלו לדעתי פירוט הולם בכתב האישום) הם מעשים חמורים. מדובר באלימות מינית ופיזית כלפי קטינים שה[עורר] לימד אותם תורה. חזקת המסוכנות שקמה לא נסתרה.

כפי שכבר נקבע לא אחת על ידי ביהמ"ש העליון בענין כמו זה שלפנינו העדר עבר פלילי אינו מעלה ואינו מוריד. הקורבנות הם ילדים חסרי הגנה שהמעשים נעשו בהם לאורך זמן.

אינני סבורה שבנסיבות תיק זה חלופת מעצר תשיג את תכלית המעצר.

5.ביום 30.6.99 הגיש המשיב בקשה לעיון מחדש לבית המשפט המחוזי. בקשה זו נסמכה על קלטות בהן הוקלט אחד המתלוננים מתוודה כי מדובר בעלילה שלו ושל חבריו. כן טען לשינוי נסיבות עקב קבלת תוצאות שליליות מבדיקת מעבדה של רכבו של העורר ושל מוצגים שנתפסו ברכב. ביום 11.7.99, קבע בית המשפט המחוזי, מפי השופט א' בייזר, כי השינויים בחומר הראיות, כפי שנטענו על ידי הסנגור, אינם מצדיקים את שחרור המשיב. עם זאת התיר לו בית המשפט לצאת לחתונת בתו ביום 28.7.99 בליווי צמוד של שני מבוגרים.

6.לפניי שב בא-כוח העורר וטען להעדר תשתית ראייתית מספקת. העורר הצביע על סתירות ופירכות בעדויות, שיש בהן, לטענתו, כדי לערער את התשתית העובדתית מן היסוד. כן טען להעדר הסיוע הנדרש לעדויות המתלוננים. לטענתו, קיימת סתירה בין הודעתו של י.כ. לבין הודעה שניגבתה מאימו והודעה שמסרה השכנה, גב' תורן, לעניין שיחה שניהלה עם המתלונן 1. כן טען לשינוי גרסאות בין הודעותיו של המתלונן 2. בא-כוח העורר ביקש ללמוד מאי מציאת ממצאים בבדיקות מעבדתיות שנערכו לרכבו של העורר, ומבדיקת מחשבו האישי של העורר, כי מדובר בעלילה שהעלילו המתלוננים על העורר. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי כאשר בסס את החלטתו על דרך השלילה בקובעו, כי "לא מדובר בעלילה", ונמנע מבחינה פוזיטיבית של הראיות. יתר על כן, גם אם ייקבע, כי קיימת תשתית ראייתית מספקת, טוען בא-כוח העורר, כי ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר מחוץ לעירו של העורר, ויש רבנים רבים המוכנים לערוב לו, ולקחת אותו תחת אחריותם.

7.בא-כוח המדינה טען, כי ניתן למצוא את הסיוע הדרוש הן בהודעות המתלוננים המסייעות זו לזו והן בהודעות אימו של המתלונן 1, אביו של המתלונן 2 והודעת השכנה אשר מלמדות כולן על מצבם הנפשי של המתלוננים. בא-כוח המדינה דוחה את טענותיו של העורר, וטוען, כי קריאת חומר החקירה במלואו מלמד, כי קיימת התשתית העובדתית הנדרשת. צוין, כי יש לזכור שמדובר במתלוננים קטינים בני 9-11 שנים, שמצבם הנפשי קשה, המתארים סדרה ארוכה של מעשים המשתרעים על פני תקופה ארוכה ואין לצפות כי עדותם תהיה קוהרנטית. עוד הוסיף בא-כוח המדינה וטען, כי בנסיבות המקרה לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. זאת משום שהעורר אינו יכול לגבור על ייצרו.

8.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר החקירה, באתי למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. עיקר טענותיו של בא-כוח העורר עניינן הוא מידת האימון שייתן בית המשפט לעדויות השונות. אולם, לשאלה זו, אין בית המשפט נדרש במסגרת דיון במעצר עד תום ההליכים, ודי בכך שקיימת תשתית ראייתית לכאורה. מחומר הראיות עולה, כי תשתית עובדתית, כאמור, אכן קיימת. תמיכה נוספת מצאתי גם בהודעות ההורים של המתלוננים. אכן, לעתים לוקות הודעות המתלוננים בחוסר עקביות ומתוארים בהם אירועים שונים אולם, זאת יש לזכור, עניין לנו במתלוננים בגיל הרך, וכפי שציין בית המשפט המחוזי, אין לצפות מהם למשנה סדורה.

9.המעשים המיוחסים לעורר כוללים התעללות פיזית ומינית ומקימים חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. חזקה זו לא הופרכה. לאור טיבם של המעשים לא נראה לי, כי ניתן להבטיח שהעורר לא ישוב ויפגע בילדים אחרים במקום שהייתו, אם תתקבל בקשתו לחלופת מעצר.

אי לכך, הערר נדחה.