בש"פ 471/00 תייסיר עסכר נ. מדינת ישראל

שלושת העוררים עומדים לדין (יחד עם נאשם רביעי) בפני בית משפט השלום בירושלים באשמה של נסיון לגניבת רכב, חבלה ברכב, החזקת מכשירי פריצה ושהייה בלתי-חוקית בישראל. לפי כתב האישום שלושת המשיבים, שהינם תושבי הכפר חיזמא בשטחים, הגיעו לירושלים בלילה של יום 26.12.99 ופרצו לשלושה כלי רכב בכוונה לגנוב אותם.

בית משפט השלום נתבקש לעצור את שלושת העוררים עד תום ההליכים נגדם. בהחלטתו הציג בית המשפט (השופט א' רומנוב) את הראיות התומכות באישום וקבע כי יש בהן משום ראיות לכאורה להוכחת האישום. הוא הוסיף וקבע שקיימת עילת מעצר נגד המשיבים, הן בשל המסוכנות שלהם והן בשל החשש שימלטו מן הדין, שכן הם תושבים של הרשות הפלשתינית. עם זאת שקל בית המשפט את האפשרות להסתפק בחלופת מעצר. לגבי העורר 1 (תייסיר עסכר) הגיע בית המשפט למסקנה כי אין מקום לשחרר אותו מן המעצר. הטעם לכך היה שעורר זה כבר הורשע (בשנת 1997) בעבירה שקשורה לגניבת רכב, תוך כדי שהייה שלא כדין בישראל, ונדון לעונש של ששה חודשי מאסר. בהתחשב בכך שהעורר אינו תושב ישראל, ועל רקע העבר הפלילי שלו, לא ניתן, לדעת בית המשפט, להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר. לגבי העורר 2 (אבו חלו המאם) החליט בית המשפט לשחררו מן המעצר, בתנאי שלא יצא את הכפר חיזמא, בו הוא מתגורר, בשעות הערב והלילה, ובתנאים נוספים, ובהם הפקדת ערבון בסך 15,000 ש"ח. גם לגבי העורר 3 (מחמד אושטי) החליט בית המשפט לשחררו מן המעצר בתנאים של מעצר בית בשעות הערב והלילה בביתו, ובתנאים נוספים, בהם הפקדת ערבון בסך 10,000 ש"ח.

שלושת העוררים הגישו ערר על החלטה זאת לבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט (השופט א' בן זמרה) דחה את הערר.

בערר שהוגש לבית משפט זה טוען בא-כוח העוררים, ראשית, כי אין ראיות לכאורה נגד העוררים, ולכן גם אין עילת מעצר. טענה זאת נדחתה, לאחר בדיקה, על ידי בית משפט השלום, ולאחר מכן על ידי בית המשפט המחוזי. גם אני, לאחר בדיקת הראיות, איני מקבל את הטענה.

מוסיף בא-כוח העוררים וטוען שגם אם קיימות ראיות לכאורה, אין הצדקה להשאיר את העורר 1 במעצר, וניתן להסתפק בחלופת מעצר, שתיקח בחשבון את העבר הפלילי שלו, כגון, בדרך של הגדלת סכום הערבון. טענה זאת אינה מקובלת עלי. העורר 1 מואשם בכך שפעל בכנופיה לגניבת כלי רכב בירושלים, ויש בכך כדי להעיד על המסוכנות שלו לבטחון הציבור. זאת ועוד. העבירה בה הורשע לפני פחות משלוש שנים, שהיא עבירה מאותו סוג של העבירה המיוחסת לו עתה, מעידה עליו שגניבת כלי רכב היא עיסוקו, ועונש המאסר שנשא בגין עבירה זאת לא היה בו כדי להרתיעו. ונוסף לכך, כיוון שהוא מתגורר בשטח B , המצוי בשליטה חלקית של הרשות הפלשתינית, גובר החשש מפני הימלטותו, אם ישוחרר מן המעצר, נוכח העונש לו הוא צפוי אם יורשע בדינו. השילוב של אלה מצדיק את ההחלטה של בית משפט השלום להחזיק את העורר 1 במעצר עד תום ההליכים.

לגבי העוררים 2 ו3-, הערר מוגבל לגובה הסכום שעליהם להפקיד במזומן, על פי ההחלטה של בית משפט השלום, כתנאי לשחרורם מן המעצר: העורר 2 - סכום של 15,000 ש"ח; העורר 3 - סכום של 10,000 ש"ח. בא-כוחם טוען כי סכומים אלה גבוהים יתר על המידה, והוא מבקש להקטינם. לעומתו טוען בא-כוח המדינה כי סכומים אלה אינם גבוהים כלל, וכי במקרים דומים, כפי שעולה מהחלטות שהציג בפני, נקבעו סכומים גבוהים יותר, לעתים הרבה יותר, בגין עבירות דומות. עיקרו של דבר הוא, שהסכום צריך לשמש ערובה של ממש לקיום תנאי השחרור, ובהם גם התייצבות למשפט. סכום נמוך יותר יגביר את החשש שהעוררים, תושבי שטח B , יימלטו מן הדין.

טענת המדינה מקובלת עלי. הסכומים שעל העוררים 2 ו3- להפקיד במזומן אינם חורגים מן המקובל או מן הראוי בהתחשב בכך שחלופת המעצר צריכה להשיג את מטרת המעצר.

זאת ועוד. לאחר שבית משפט השלום קבע את תנאי השחרור של עוררים 2 ו3-, נתקיים בפניו דיון, בו טען בא-כוח העוררים כי העוררים לא הצליחו לגייס את הסכומים שנקבעו בהחלטת בית המשפט, ולפיכך ביקש שבית המשפט יפחית את הסכומים ויסתפק בהפקדת סכום של 5,000 ש"ח. בסיכום הדיון החליט בית המשפט (ביום 17.1.2000) לאמור:

"המשיבים טוענים כי אין ידם משגת את סכום הפקדון. אני סבור כי יש להעמיד את טענתם זו במבחן הזמן. לפיכך אני דוחה את הדיון בבקשה להפחתת סכום הפקדון ליום 21.2.2000 בשעה 12:00".

הנה כי כן, הבקשה של העוררים 2 ו3- להפחתת סכום הפקדון עדיין תלויה ועומדת בפני בית משפט השלום, ותגיע לדיון נוסף בפניו, אם הסכום שנקבע לא יופקד קודם לכן, בעוד שלושה שבועות לערך.

לפיכך החלטתי לדחות את הערר.