בש"פ 471/93 עזבון המנוח דוד חיימס ז"ל נ. חיימס ציון

השופט ת' אור :

1.ביום 25.8.88 אירעה תאונת דרכים בה מצא את מותו המנוח דוד חיימס ז"ל ( להלן: המנוח ). המשיבה השניה ( להלן: המשיבה ) הכירה באחריותה לפיצוי עזבון המנוח ותלוייו.

בתביעה שהגישו המערערים לבית המשפט המחוזי היתה המחלוקת בשאלת גובה הפיצויים המגיעים למערערים.

2.בעת פטירתו היה המנוח בן 34 שנים והניח אחריו את התלויים בו: המערערת הראשונה, אלמנתו, והמערערים 5-3, ילדיו הקטינים.

את הפסדיהם של התלויים קבע בית המשפט על פי שיטת הידות. במסגרת שיטה זו, קבע את תלותו של כל אחד מהקטינים במנוח עד הגיעו לגיל 18, ובתקופת הצבא קבע את תלותו כדי 1/3 הידה. את ההפסדים של התלויים חישב על פי כושר השתכרותו של המנוח, לולא התאונה. המנוח עבד קודם פטירתו במפעלי ים המלח. על יסוד שיעור משכורתו וסיכויי התקדמותו בדרגה ובהשתכרות, כפי שהוכחו בפניו, קבע בית המשפט את גובה השתכרותו של המנוח ערב פטירתו. כן קבע, כי כעבור תקופה לא ארוכה היה צפוי המנוח לקידום בדרגה אחת, ולאחר מכן בדרגה נוספת, עד שהיתה משכורתו עולה על שילוש השכר במשק. בהתאם לכך הורה על חישוב הפסדי התלויים בתקופות השונות, בהתאם לקידום הצפוי בהשתכרותו של המנוח.

היו בפני בית המשפט גם נתונים על פיהם, כמקובל במקום עבודתו של המנוח, הוא היה צפוי לפרוש מהעבודה בגיל חמישים ושמונה שנים, ומתאריך זה היה נהנה מפנסיה. בית המשפט קבע, שצפוי היה שעם פרישתו לפנסיה בגיל חמישים ושמונה שנים היה ממשיך המנוח לעבוד עד גיל שישים וחמש שנים לשם השלמת הכנסתו. בהתחשב בכך, העריך בית המשפט את השתכרותו הנוספת של המערער בתקופה זו.

היו בפני בית המשפט שני חישובים אקטואריים - האחד מטעם המערערים של דורית בלטר והאחר של שי ספיר מטעם המשיבה. בית המשפט נימק על שום מה חוות דעתו של שי ספיר עדיפה בעיניו, ובהתאם לה קבע את הפסדיהם של התלויים. לגבי הפסד התמיכה בעתיד קבע בית המשפט שאת ההיוון יש לעשות לפי השיעור המקובל של ריבית בשיעור 3%, על אף טענת המערערים שיש לעשותו על יסוד שיעור ריבית נמוך יותר.

על סמך הנתונים כאמור, קבע בית המשפט את הפסדי התמיכה של התלויים בעבר בסכום של 178,510 ש"ח, ואת הפסדיהם בעתיד, למשך תקופת עבודתו של המנוח במפעלי ים המלח, בסך 994,300 ש"ח. כן קבע הפסד תמיכה נוסף בתקופת הפנסיה (לו היה המנוח עובד מגיל חמישים ושמונה עד שישים וחמש שנים) בסך 60,000 ש"ח, והפסד בתקופת הפנסיה בסך 111,000 ש"ח. לסכומים אלה הוסף סכום של 40,000 ש"ח כהפסדם של התלויים את שירותיו של המנוח, וכן סכום של 4,600 ש"ח בגין הוצאות קבורה והקמת מצבה.

בהתאם למפורט לעיל, נקבע סכום הנזק הכולל של התלויים לסכום של 1,388,410 ש"ח. מסכום זה הורה בית המשפט על נכוי גימלאות המוסד לביטוח לאומי וכן על ניכוי תשלומים תכופים ששולמו למערערים וסכומים נוספים ששולמו לתלויים על ידי מעבידו של המנוח.

3.בפנינו ערעור של המערערים וערעור שכנגד מטעם המשיב על פסק הדין.

לא מצאתי ממש בטענות בא כוח הצדדים כנגד קביעות בית המשפט המחוזי באשר לכושר השתכרותו של המנוח ובאשר לגידולו של כושר זה. ממצאיו של בית המשפט בעניין זה מעוגנים בראיות שבאו בפניו ונמצאו מהימנות עליו. גם קביעותיו לגבי דרך חישוב הפסד התלויים מקובלות עלי והן הולכות בתלם הפסיקה. אתייחס להלן רק לאותן שאלות אשר הועלו בטענות הצדדים, אשר מצדיקות התייחסות.

4.א. על פי המוסכם בין הצדדים, נערכו חישוביו של בית המשפט ליום 1.12.91, מועד אליו התייחסו גם החישובים האקטואריים. טענת בא כוח המערערים היא, שהואיל ופסק הדין ניתן בדצמבר 1992, קופחו המערערים. לטענתו, יש לשערך את סכום ההפסד לעתיד בהתחשב בעלות אינדקס יוקר המחיה מדצמבר 1991 עד דצמבר 1992. (ראו בפסקה 5 של סיכומיו בכתב).

אודה, שלא ירדתי לסוף דעתו של בא כוח המערערים. חוות הדעת האקטוארית קובעת - בהתחשב בתקופת התלות של כל אחד מהתלויים, ובהתחשב בשיעור התלות היחסי של כל אחד מהתלויים - את הסכום בשקלים בגין כל שקל ממשכורתו של המנוח לולא נפטר. כדי לקבוע את הפסדי כל אחד מהתלויים, יש להכפיל את הסכום שנקבע על פי חוות הדעת האקטוארית, המתייחס לכל אחד מהתלויים, בסכום השווה לכושר השתכרותו של המנוח לולא התאונה, כפי שזה נקבע על ידי בית המשפט. אכן, את הפסדי התלויים בעתיד קבע בית המשפט החל מ1.12.91- (ולא מיום פסק הדין), אך הוא קבע את כושר ההשתכרות של המנוח - עבור התקופה מיום 1.12.91 - בשיעור המכסימלי של שילוש השכר הממוצע במשק כפי שהיה ביום פסק הדין (ולא ביום 1.12.91). בית המשפט לא היה רשאי לקבוע את הפסד התלויים בהסתמך על כושר השתכרות גבוה מזה (סעיף 4(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975-). אין, על כן, יסוד לטענה כי טעה בית המשפט בכך שלא נעשה שיערוך של הפסד התלות בין דצמבר 1991 לדצמבר 1992.

ב.בחישוביו אשר בסיכומיו, מסתמך בא כוח המערערים על כושר השתכרות חודשי ברוטו בשיעור 10,918.21 ש"ח. אך השכר הממוצע במשק ביום פסק הדין בערכאה הראשונה היה קצת למעלה מ3,000- ש"ח. כשהתבסס בית המשפט המחוזי על הנתון לפיו שילוש השכר במשק הוא בסך 9,102 ש"ח (3034 X 3) - לא קופחו המערערים.

ג.שינוי קל בתוצאה נוצר, עקב זאת שהתקופה של הפסד התלויים בעבר חושבה עד 1.12.91 וזו שבעתיד החל מיום 5.12.91 ולא מיום 17.12.92 (מועד פסק הדין). השינוי הקל, לרעת המערערים, נוצר על ידי כך שבמקום לחשב בגין הפסדי העבר תקופה של שנה נוספת חושבה שנה זו כאילו מדובר בה בהפסדים בעתיד, דהיינו שהיא נכללה בתקופה לגביה נערך היוון. לגבי שנה זו גם לא חושבה ריבית. אך כנגד זאת ניתן לטעון מספר טענות. ראשית, הוסכם על ידי הצדדים שהחישובים יערכו ליום 1.12.91, ולא באה כל בקשה מטעם המערערים לשנות זאת קודם מתן פסק-הדין. שנית, המדובר בהפרש קטן ובא כוח המערערים לא סיפק חישוב אקטוארי מעודכן, אשר יוכל לסייע לבית המשפט להגיע אל החישוב המדוייק. שלישית, לגבי התשלומים התכופים אשר שולמו קודם פסק הדין לא צורפה ריבית. עובדה זו מקזזת את אי תשלום ריבית בגין שנה של הפסד תמיכה, אם לא למעלה מזה.

לפיכך, אין לשנות את תוצאות פסק-הדין, על אף שהפסדי המערערים חושבו כאילו פסק הדין ניתן ביום 1.12.91.

5.בא כוח המערערים טען כנגד אי פסיקה ליורשי המנוח בגין הפסד תוחלת חיים. ואולם, כל יורשי המנוח הם גם תלוייו, ועל פי ההלכה הפסוקה אין תלויים, שהם גם יורשי המנוח, זכאים גם להפסד התמיכה וגם לפיצוי בגין הפסד תוחלת החיים של המנוח (ע"א 2376/93 קידר נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ , פ"ד מט(1) 594).

6.הטענה האחרונה המצדיקה התייחסות נוגעת לשיעור הריבית על פיה נעשה ההיוון. טענת המערערים היא, שהיה מקום לעשות את ההיוון על פי שיעור ריבית נמוך מ3%-. בשאלה זו דנו בע"א 2099/94, 2191/94 חיימס נ' אילון חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם), אשר פסק הדין ניתן בהם בד בבד עם פסק דין זה. בערעורים אלה, נדונה תביעתו של נפגע באותה תאונה בה נהרג המנוח. באי כוח הצדדים לדיון שם היו זהים לאלה שבערעור זה. הנימוקים שם דומים לאלה שבפנינו, ופסק הדין שם ניתן אף הוא על ידי כבוד השופט לרון. מאותם נימוקים בערעורים הנ"ל לדחיית טענות המערער חיימס, יש לדחות את טענות המערערים שבפנינו.

7.על סמך כל האמור לעיל, נדחים הערעור והערעור שכנגד. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.

ש ו פ ט

המשנה לנשיא ש' לוין :

אני מסכים. המשנה לנשיא

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה. ש ו פ טת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.