בש"פ 4712/03 חאלד מחאמיד נ. מדינת ישראל

העוררים בילו בשעת לילה מאוחרת במועדון הימורים בתל-אביב. הם עקבו אחר המתלונן שהפעיל מכונת הימורים. כשיצא המתלונן מן המועדון יצאו העוררים בעקבותיו. עובר אורח התרשם שהעוררים תוקפים את המתלונן ופותחים את מעילו. כן שמע את המתלונן צועק. לנוכח חזיון זה פנה לנהג מונית ובעזרתו הזעיק למקום את המשטרה בטענה שהיה עד למעשה שוד. דקות ספורות לאחר מכן הגיעה למקום ניידת שעצרה את שני העוררים. בחיפוש שנערך עליהם לא נמצא דבר. ואולם, המתלונן סיפר בעדותו בחקירה שהעוררים הוציאו מרשותו, תוך שאיימו עליו בסכין, כמה מאות שקלים וכן מכשיר דיסק-מן שרכש יום קודם לכן. במקום האירוע אכן נמצאה תעודת אחריות המתייחסת למכשיר מן הסוג האמור ובעל החנות היטיב לזכור כי יום קודם לכן אכן מכר למתלונן מכשיר כזה. העוררים הכחישו מכול וכול את טענת המתלונן כי שדדו אותו. לדבריהם, אך פנו למתלונן בדברי תוכחה על כך שהוא מבזבז סכומים גדולים במכונת ההימורים. אחד משניהם הודה כי אכן אחז בכנף בגדו של המתלונן, אך זאת עשה רק כדי למשוך את תשומת ליבו בשל התרשמותו שהמתלונן שתוי ואינו מגיב לדבריו.

על יסוד תשתית ראייתית זו הואשמו שני העוררים בעבירת שוד בנסיבות מחמירות, ובהוראת בית-המשפט המחוזי נעצרו עד תום בירור משפטם. בערר שלפניי השיגו העוררים על צדקת המעצר. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה, אם הראיות המצויות בידי התביעה מבססות לכאורה את טענתה שהעוררים ביצעו שוד. עיקר טענתה של הסניגורית הוא, כי משלא נמצאו ברשות העוררים - בחיפוש שערכה עליהם המשטרה דקות ספורות לאחר האירוע - לא כספי המתלונן, לא מכשיר דיסק-מן ואף לא סכין, מתחייבת המסקנה כי העוררים לא ביצעו שוד. הנחת הסניגורית היא כי המתלונן, בשל היותו שתוי, חש מוטרד מפניית העוררים אליו ובתגובה פרץ בצעקות; וכי עובר האורח, שצפה על האירוע מטווח של כמה עשרות מטרים ובשעת לילה מאוחרת, התרשם באורח מוטעה ממראה עיניו. באת-כוח המשיבה לא חלקה כי בשל תוצאות החיפוש לוקה פרשת הראיות של התביעה בחולשה מסוימת. עם זאת טענה, כי עדות המתלונן - שלפי גרסתו לא היה שתוי - ושעליה חזר גם בעימות שנערך לו עם כל אחד משני העוררים, מבססת לכאורה את אשמת העוררים בעבירת שוד.

עיינתי בחומר הראיות. אף לי נראה כי בידי התביעה מצויות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של שני העוררים; אלא שלטעמי, הראיות המצויות לוקות בחולשה ממשית. לעובדה שברשות העוררים לא נמצא דבר העשוי לתמוך בגירסת המתלונן יש, בעיניי, משקל לא מבוטל. ניתן, כמובן, להעלות השערות ביחס לאפשרות שסמוך לאחר ביצוע השוד (ולנוכח התרשמותם שהיה מי שהבחין בהם) מיהרו העוררים להיפטר מן הסכין ומשלל השוד. אלא שהאפשרות שכך קרה תהיה טעונה בירור על-פי הנסיבות שתוכחנה במסגרת המשפט. לעת הזאת ברי כי בחומר הראיות אין כל אחיזה להערכה מעין זו. המסקנה המתבקשת מן האמור היא כי תשתית הראייתית של האישום ממלאה רק במובן ה"טכני" את דרישת התיק לקיום ראיות לכאורה; אך אין לומר כי התשתית הקיימת היא בעוצמה מספקת להצדקת מעצר עד תום ההליכים.

השופט המלומד סבר כי לנוכח מסוכנותם של העוררים, כפי שהיא נלמדת מנסיבות המעשה, ולנוכח היותם בעלי הרשעות קודמות, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך חלופית. מן הנימוקים שפורטו לעיל נראה לי נכון להתערב בהערכתו האמורה של בית-המשפט המחוזי. אשר על כן אני מחליט לקבל את הערר במובן זה שההליך מוחזר לבית-המשפט המחוזי. הסניגור יגיש לבית-המשפט את הצעותיו לחלופת מעצר, ולאחר שתינתן לתביעה שהות לבדוק את איכות ההצעות, ישקול בית-המשפט המחוזי ויחליט בדבר גובה הערובות ויתר התנאים שבהם ישוחררו העוררים מן המעצר. עד למתן החלטתו של בית-המשפט המחוזי יישארו העוררים במעצר.