בש"פ 4712/99 אמירה אסעד נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (ב"ש 2178/99) מיום 7.7.99, מפי השופטת ב' גילאור, לפיה הוארך מעצרן של העוררות עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדן.

1.ביום 3.7.99 הוגש כנגד העוררות כתב אישום בת.פ. 239/99 לבית המשפט המחוזי בחיפה, המייחס להן עבירה של נסיון לשידול לרצח, עבירה לפי סעיפים 30, 33, 2 ו300-(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977-. על פי הנטען בכתב האישום, ביקשו העוררות למצוא "רוצח שכיר", אשר ירצח עבורן את נעאים אסעד, שהיא בתה של עוררת 2 ואחותה של עוררת 1. הרקע לכך היה פגיעה בכבוד המשפחה מצד המתלוננת, אשר סרבה לחזור ולהתגורר בבית המשפחה. העוררות פנו לאדם בשם אימן וביקשו ממנו לסדר להן "רוצח שכיר". אימן הזהיר את המתלוננת מפני העוררות וזו פנתה למשטרה. המשטרה שלחה אל העוררות שוטר, שהתחזה ל"רוצח שכיר". השוטר שוחח בטלפון עם העוררת 1, נפגש עם שתי העוררות ביום 22.6.99 וקיבל מהן מקדמה על חשבון הרצח בסך 2,000 ש"ח וכן תמונה של המתלוננת, כדי להבטיח את זיהויה לצורך הרצח.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרן של העוררות עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדן. בית המשפט המחוזי, מפי השופטת ב' גילאור, נעתר לבקשה והורה ביום 7.7.99 על מעצרן של העוררות עד תום ההליכים. בין הצדדים הוסכם כי קיימות ראיות לכאורה לגבי העוררת מס' 1, המתבססות, בין היתר, על הודאתה במשטרה מיום 24.6.99. באשר לעוררת 2, בית המשפט המחוזי מצא כי מחומר החקירה עולה שהעוררת 2 השתתפה באופן פעיל בפגישה עם השוטר המוסווה. בית המשפט למד על מעורבותה בפרשה גם מאמרותיה בחקירה במשטרה מיום 29.6.99, בהן הסבירה מדוע היה צריך לרצוח את המתלוננת. לפיכך נקבע כי גם לגבי העוררת 2 יש תשתית ראייתית לכאורה לעבירה המיוחסת לה.

3.באשר לחלופת מעצר, בית המשפט הסיק מנסיבות העבירה וממהותה כי קיים חשש ממשי לחייה ולבטחונה של המתלוננת ולביטחונם של אימן והשוטר המוסווה. בית המשפט מצא כי מחומר החקירה עולה גם חשש לשיבוש הליכי משפט והשפעה על העדים המרכזיים בפרשה, שהם מכרים של העוררות. חשש זה נבע בין היתר מכך שלאחר מעצרן, ניסו העוררות לתאם גרסאות ביניהן.

4.בערר לפניי טען בא-כוח העוררות כי יש לשחרר את שתי העוררות לחלופת מעצר. לשם כך הוצעה ערבות של נכבדי כפר ג'אן. ב"כ העוררות עמד על נסיבותיה האישיות הקשות של העוררת 2, שהיא בת כ65-, מטופלת בבעל חולה כרוני ובעדר עיזים, שנותרו ללא השגחה, מה גם שחלקה בפרשה מזערי ביותר. כן הודגש עברן הנקי של שתי העוררות. בא-כוח העוררות הוסיף וטען כי אין חשש לשיבוש הליכי משפט שכן העד המרכזי הוא שוטר. הוא ציין כי גם מבין כותלי בית המעצר העוררות יכולות לגייס אדם, שיפגע במתלוננת או באימן, ולכן אין טעם להמשיך ולהחזיקן במעצר. עוד טען בא-כוח העוררות כי המשפט הולך להימשך זמן רב; שלוש הישיבות שנקבעו לחודשים אוקטובר-נובמבר 1999 לא יספיקו שכן בכוונת העוררת 1 לנהל משפט זוטא בקשר להודאתה במשטרה.

5.בא-כוח המדינה התנגד לשחרורן של העוררות בחלופת מעצר, בעיקר בשל מסוכנותן של העוררות, אשר גם כיום מחזיקות בדעה כי מוטב שהמתלוננת, אשר חיללה את כבוד המשפחה, לא תהיה בין החיים. באשר לטיפול בבעל החולה ובעיזים, בא-כוח המדינה הסביר כי העוררות משתייכות לאחת החמולות הגדולות בבית ג'אן, וכי ימצא מי שיטפל באב ובעדר.

6.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט הקמא. החלטתו של בית המשפט בדבר ראיות לכאורה לגבי שתי העוררות מבוססת היטב בתשתית הראייתית שהוצגה לפניו. בשל מסוכנותן של העוררות, והחשש לשיבוש הליכי משפט, קיימת עילת מעצר מכוח סעיפים 21(א)(1)(א) ו21-(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. הזמנת רצח אצל "רוצח שכיר", כולל תשלום מקדמה, מעידה על מסוכנותן של העוררות, נחישותן ורצינות כוונותיהן. השתיים מהוות סכנה למתלוננת, שכן האיבה ביניהן, על רקע כבוד המשפחה, קיימת גם היום, ואולי אף ביתר שאת, נוכח התערבות הרשויות. לא השתכנעי כי קיימת חלופת מעצר, אשר תוכל להקהות את מסוכנותן של העוררות כלפי המתלוננת ואת החשש לשיבוש הליכי משפט. חשש זה, כאמור, אינו חשש בעלמא. עברן הנקי של העוררות אינו יכול לסייע להן בעבירות מן הסוג הנדון, המתחרשות בתוך המשפחה.

7.באשר לטענה כי משפטן של העוררות צפוי להימשך זמן רב, אין סיבה להניח כבר בשלב זה כי משפטן לא יסתיים בפרק הזמן שהתווה המחוקק, דהיינו בעוד כשמונה חודשים.

אי לכך, הערר נדחה.