בש"פ 4713/97 נזיה סביחאת נ. מדינת ישראל

1.העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בנצרת בחטיפה לשם עבירת מין ואינוס. לפי כתב-האישום העורר שהוא תושב אום אל-פאחם, חטף ואנס בשתי הזדמנויות את המתלוננת המתגוררת אף היא באותו מקום. לפי הנטען, התאהבה המתלוננת, הסובלת מכתמי לידה על הפנים, בעורר שהיה מיודד עם אחיה. העורר חיזר אחריה והניח דעתה כי אל לה להתבייש בכתמי הלידה, ומספר פעמים הסיע אותה ברכבו לסידורים שונים. בתאריך 23.2.97 או בסמוך לו, בשעות הבוקר לאחר שהסיע העורר את המתלוננת למחוז חפצה, הציע לה העורר להתלוות אליו לנסיעה. היא הסכימה והוא הסיע אותה לבית-הארחה בקיבוץ מגידו שם ניתן לשכור חדר לשעות ספורות. המתלוננת שהבחינה כי העורר יוצא את אום אל-פאחם, החלה לצעוק לעזרה, ודרשה ממנו לחזור. העורר המשיך בנסיעה וכאשר הגיעו לבית ההארחה, היא נשארה במכונית והעורר פנה למשרד הקבלה לשם קבלת חדר. כאשר חזר, ביקש מהמתלוננת לצאת מן המכונית בתואנה כי הוא מבקש להראות לה את הסביבה. משסירבה, משך אותה בכוח מן הרכב והוביל אותה אל החדר. היא ביקשה לקרוא לעזרה מבעד חלון החדר, אך הוא הרחיק אותה מן החלון ובעל אותה בכוח. כשלושה חודשים אחר אותו אירוע, באחד מימי חודש מאי 1997 בשעות הבוקר, ביקשה המתלוננת להיפגש עם העורר באום אל-פאחם בכוונה כי יוביל אותה לגניקולוג למען יבדוק אם עודנה בתולה, בפגישה הניח העורר את דעתה, כי היא בתולה, והבטיח לשאת אותה לאישה אם יתברר שלא כך הדבר. אף הפעם נכנסה המתלוננת למכוניתו, והעורר הסיע אותה לבית ההארחה במגידו. העורר פנה גם הפעם למשרד הקבלה והמתלוננת נשארה במכונית כיוון שלא הצליחה לפתוח את הדלת. כאשר שב העורר ובידו מפתח החדר, ירדה מן המכונית על-מנת לברוח ממנו. אזי, הוא נשא אותה בכוח אל החדר ושם בעל אותה תוך שימוש בכוח.

2.כתב-האישום מושתת על עדותה של המתלוננת, שאף הובילה את החוקרים לחדרים בבית-ההארחה בהם בעל אותה העורר. העורר עצמו הכחיש כי בעל את המתלוננת, ואף טען כי מעולם לא היה במלון במגידו. ואולם, בחקירה התברר שהיה במקום שלוש פעמים, ופקידת הקבלה אף ידעה לספר כי פעם אחת הוא הגיע בשעת לילה בלווית בחורה שהמתינה לו במכונית, ולאחר שהזמין את החדר החזיר את המפתח בטענה שהבחורה התחרטה ושב וביקש את המפתח בהסבירו כי הבחורה שינתה דעתה וכי היא, כלשונו "משגעת אותו". בבדיקה גנקולוגית שנערכה למתלוננת אובחן כי קרום הבתולים של המתלוננת שלם, וכן לא נתגלו סימני אלימות.

3.בית-המשפט המחוזי סבר, כי עדות המתלוננת בצירוף דו"ח ההובלה, עדויות על מצבה הנפשי הקשה של המתלוננת בתקופה הרלוואנטית ושקריו של העורר אשר הכחיש כי ביקר בבית-ההארחה, מהוות ראיות לכאורה לאשמתו, המספיקות למעצר.

על החלטה זו הוגש ערר.

עיקר טענתו של בא-כוח העורר, עורך-הדין פלדמן, היא כי בעדותה היחידה של המתלוננת המעלה פירכות, אין יסוד מספיק למעצר.

4.לדעתי ערר זה בדין יסודו.

הגם שהעורר, בהכחישו את הבעילה, פתח חזית רחבה ואף הוכח בראיות אובייקטיביות כי דבריו שמעולם לא ביקר במגידו לא היו אמת, עדיין מוטל על המדינה להוכיח כי הסעת המתלוננת למגידו ובעילתה שם על-ידי העורר לא היו בהסכמתה.

בעניין זה, בעוד שניתן להסביר התכחשותו של העורר לבעילה, באורחות החיים בחברה המסורתית שבה הוא חי, הרי סיפורה של המתלוננת, שעל פיו נערך כתב האישום, מעורר תמיהות שקשה לישבן עם העדר הסכמה. כך, אין להבין מדוע לא ביקשה את עזרת פקידת הקבלה במקרה הראשון, ועוד יותר תמוה מדוע קבעה עימו פגישה והסכימה לנסוע עם העורר שנית לאחר החטיפה והאינוס הראשון. מדוע לא הצליחה לפתוח את דלת המכונית בארוע השני, וכיצד עלה בידי העורר לאור היום לגרור אותה בכוח מן המכונית שעמדה בטווח ראייה של פקידת הקבלה.

על פני הדברים הסבריה של המתלוננת לתמיהות אלה, המובאים בכתב האישום אינם מניחים את הדעת. לכך יש להוסיף, כי מצבה הנפשי הקשה והסיפור על האונס והחטיפה יכול גם להתיישב עם חרטה על הסכמתה לבעילה ותקוותה לכפות על העורר לשאת אותה לאישה.

5.מסקנתי היא איפוא, כי על-פי חומר הראיות שבידי התביעה אין זה סביר כי יעלה בידיה להוכיח את האשמות שיוחסו לעורר מעל כל ספק סביר. אכן, אפשר כי לאחר שמיעת המשפט יתברר כי גירסתה של המתלוננת שמלכתחילה תמוהה הייתה מהימנה. אזי יורשע העורר בדינו. אך כל עוד התמיהות קיימות אין לפגוע בחירותו של העורר.

6.אני מקבלת, איפוא, את הערר ומבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי.

העורר ישוחרר ממעצרו בתנאים הבאים: הימנעות ממגע כלשהו עם המתלוננת; הפקדה במזומן או בערבות בנקאית בסך 20,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' להנחת דעת בית-המשפט המחוזי בנצרת בסך 100,000 ש"ח. ניתן בזה צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ. על העורר, אם ברשותו דרכון, להפקידו במשטרה.