בש"פ 4715/10 שמעון אמסלם נ. מדינת ישראל

1.

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפיה התקבלה בקשת המדינה לעיון חוזר והעורר נעצר עד סיום ההליכים המשפטיים נגדו. הרקע הדיוני להליך דנא הינו כדלקמן: בחודש יולי 2009 הוגש נגד העורר כתב אישום, המייחס לו ביצוע עבירות איומים, חטיפה לשם רצח או סחיטה, תקיפה בנסיבות מחמירות והיזק בזדון. כחודשיים לאחר מכן, הורה בית המשפט המחוזי על מעצר העורר עד לסיום ההליכים. בסוף אוקטובר 2009 הגיעו הצדדים לעסקת טיעון, במסגרתה הורשע העורר בעבירות המפורטות לעיל. עוד הוסכם כי יוזמן תסקיר על מנת לבחון את שחרורו. בעקבות תסקירים שהוגשו שוחרר העורר ואף הקלו בתנאיו, לרבות האפשרות שיהא רשאי במהלך סוף השבוע להיפגש עם אשתו – היא המתלוננת – ועם ילדיו במקום שנקבע.

בתחילת חודש יוני, ביום רביעי בשבוע, נעצר העורר בדירתה של המתלוננת. זאת, בעת שהמתלוננת עסקה במתן שירותי מין בתשלום ואילו העורר כיוון לקוח פוטנציאלי – שוטר מוסווה – להגיע למקום. בעקבות הפרה זו, נעצר העורר שוב עד לסיום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

הסנגור מלין על המעצר בטענה כי אין בהפרה הבודדת להצדיק את שלילת חירותו של מרשו. מנגד, סבורה באת כוח המדינה שזוהי התוצאה היחידה המתבקשת לנוכח מעשי העורר.

2.

הסוגיה הינה, אפוא, האם בהתחשב בהפרה תוצאת המעצר מידתית. אכן, הפרת תנאי שחרור אינה גוררת באופן אוטומטי מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. עם זאת, יש ליתן את המשקל הראוי לכך שנאשם מפר את האמון שבית המשפט נתן בו. כאן, נדמה כי התנהגות העורר, שאינה מוכחשת, במהלכה לא רק פגש את אשתו המתלוננת אלא גם סייע לה לעסוק בזנות – מהווה הפרה ברורה ואף מזלזלת. מדובר בהחלטה מכוונת ושאינה רגעית, העומדת בסתירה לנכונותו של בית המשפט לבוא לקראתו. בנסיבות אלה ובהתחשב בכך שהתיק העיקרי קבוע לשמיעת טיעונים לעונש בעוד מספר שבועות, אינני סבור כי נפלה כל טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי.

3.

הערר נדחה.