בש"פ 4736/09 ליאורה ברקו נ. מדינת ישראל

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נגד העוררת, עורכת דין במקצועה, נטען, כי באחד מימיו של חודש נובמבר 2007, היא ביקרה שני עצורים בכלא השרון, ומסרה לידיהם מיכל של שפתון ובו סם מסוכן מסוג קוקאין, 20 כדורי קלונקס ושני כדורי ויאגרה. בגין העובדות האמורות יוחסו לעוררת שתי עבירות – אחזקת סם שלא לצריכה עצמית ואספקת סם.

2.

כתב האישום הוגש בתאריך 14.11.07, והדיון בו לגופו טרם החל. עם ההגשה עתרה המשיבה לעצור את העוררת עד תום ההליכים, אולם, על דעת המשיבה הוחלט בסופו של יום להסתפק במעצר בית מלא. חלוף הזמן והקשיים הכלכליים עמם נאלצה העוררת להתמודד, הביאו לכרסום הדרגתי באותה החלטה, עד שלאחרונה הורה בית המשפט המחוזי בירושלים ( כב' השופט משה רביד ) לבטל גם את האיסור שהוטל על העוררת בשעתו לעסוק בעריכת דין, אולם הוא קבע לכך שני סייגים: היא לא תהיה רשאית לבקר בבתי מעצר ובתי כלא, ולא תופיע בפני ערכאות המשפט השונות. העוררת מתקשה להשלים עם האיסור שהוטל עליה בכל הנוגע לייצוג לקוחות בפני בתי המשפט, ובכך עוסק הערר שבפני.

3.

העבירות, שעל פי החשד ביצעה העוררת, קשורות קשר הדוק לעיסוקה כעורכת דין. תוארה זה אפשר את כניסתה לבית המעצר כדי לבקר את לקוחותיה, ועל כן יש בכך כדי למלא אחר הדרישה הראשונה שבסעיף 48(א)(10) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 ("עיסוק הקשור בעבירה"). השאלה הנוספת היא, כמובן, אם המשך העיסוק המתבקשת על ידי העוררת מהווה "סכנה לביטחון הציבור" או "עלול להקל על ביצוע עבירה דומה".

4.

במהלך הדיון לא הסתרתי את דעתי כי ספק בעיני אם היה נכון להתיר לעוררת לשוב ולשמש כעורכת דין, כל עוד לא סולקה מעל ראשה אותה עננה בדבר חשד למעורבות בפלילים. מקצוע עריכת הדין מיוחד הוא, באשר מן העוסקים בו נדרש ניקיון כפיים וטוהר מידות, ואלה אינם דרים בכפיפה אחת עם חשד להחדרת סם לכלא. אכן, לעוררת עומדת חזקת החפות, אולם לא ניתן להתעלם מכך שבית המשפט המוסמך מצא כי קיימות בעניינה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב-האישום, שאלמלא כן היתה משוחררת ללא תנאים מגבילים. במצב זה, ההחלטה להתיר לעוררת לשוב ולעסוק בעריכת דין, כמוה כהנחת מכשול בפני לקוחות אשר עשויים לשכור את שרותיה מבלי לדעת על ההליך הפלילי המתקיים בעניינה, הליך שעלולות להיות לו השלכות מרחיקות על יכולתה להמשיך ולייצג לקוחות. עם זאת, משהחליט בית המשפט המחוזי אחרת, ומשאין בפני ערר מטעם המדינה, לא נותר לי אלא לקבוע, כי אותו איסור על הופעה בפני ערכאות שיפוטיות, הוא המעט שניתן לעשות כדי למנוע נזק אפשרי לציבור, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.