בש"פ 4737/10 עדי מנחם נ. מדינת ישראל

1.

העורר שוחרר על ידי בית משפט השלום בתל אביב (מ"ת 26355-05-10 מפי השופט ע' דרויאן). עררה של המדינה התקבל על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, באופן שהעורר נעצר בתנאי אשפוז והתיק הוחזר לבית משפט השלום לשם הכרעה בשאלת תנאי השחרור לאחר קבלת תסקיר משירות המבחן. מכאן הערר המונח בפניי.

כתב האישום מייחס לעורר יחד עם אשתו ביצוען של עבירות ייצור והכנה של סמים מסוכנים, החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, החזקת כלים להכנת סם שלא לצריכה עצמית (סעיפים 6, 7(א),(ג) רישא ו-10 ל פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג – 1973 ). על פי הנטען, גידלו העורר ואשתו והפיקו סם מסוכן מסוג קנביס במעבדה לייצור סמים שנבנתה על גג דירתם בתוך מחסן כלים. בנוסף, החזיקו הנאשמים בכתב האישום, בין היתר, 15 שתילים של סם מסוכן מסוג קנביס במשקל של למעלה מ- 3 קילוגרם נטו.

נדונה שאלת אחריותו המשפטית של העורר למעשיו ויכולתו לעמוד לדין. בית משפט השלום קבע כי לנוכח "הסיכויים שההליך נגדו לא יושלם אלא יופסק, וכאשר נראה כי הסיכון ממנו לציבור הוא נמוך מאוד, ולעומת זאת הסיכון בהותרתו במעצר עלול להיות גבוה לו עצמו" – מן הדין לשחרר את העורר בערבות עצמית לצד ג'. בית המשפט המחוזי ציין כי העורר "הקים, לכאורה, מעבדת סמים משוכללת לעילא. המעבדה כוללת מערכות חשמל ואוורור, מפוחים, מחשב, מקרר, מערכת סינון מים, חומרי דישון, אביזרי תאורה ושלושה משקלים אלקטרוניים. זאת בנוסף למערכות בידוד רעש והתקנות פילטר פחם למניעת ויברציות". יש בכך, לדעתו של בית המשפט המחוזי, להצביע על מסוכנותו הרבה של העורר – בניגוד לקביעת בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי לא התעלם מכך שהעורר סובל ממחלת נפש. הדיון, כאמור, הוחזר לבית משפט שלום לשם קבלת תסקיר.

הסנגור הפנה לחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה, לפיה העורר אחראי למעשיו, אך "בשל ההפרעות הנפשיות מהן הוא סובל הוא אינו מסוגל להבין ולעקוב אחר ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו". מכאן, טענתו שאף הגורם המקצועי שערך חוות דעת מטעם המדינה סבור כי העורר אינו מסוגל לעמוד לדין. בא כוח המדינה הבהיר כי המדינה טרם גיבשה עמדה אם לקבל את חוות הדעת או לחלוק עליה. כן התייחס למסוכנות העולה ממעשיו הלכאוריים של העורר והדגיש כי הלה נעצר עד לקבלת תסקיר בתנאי אשפוז ובתנאים מיוחדים.

2.

צודק הסנגור בכך כי לכאורה קיימת תשתית ראייתית בדמות חוות הדעת הפסיכיאטרית, לפיה העורר אינו כשיר לעמוד לדין. היבט נוסף הוא שהקמת מעבדה דוגמת זו שתוארה דורשת תכנון, מאמץ, השקעת משאבים ואף תחכום. מעל לכל, ההכרעה רגישה בשל מצבו הנפשי של העורר. לו הייתי סבור כי המשך החזקת העורר בתנאי מעצר עלול להסב לו נזק, כי אז נטייתי הייתה להתערב אף בשלב הזה. ברם, הדיון בערר קבוע לעוד מספר ימים. הדחייה נחוצה על מנת לקבל תסקיר, העשוי לסייע בבחינת חלופה מתאימה. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי שחרר את העורר אומנם בתנאי מעצר, אך בתנאים של פיקוח והשגחה בבית חולים לבריאות הנפש. הפסיכיאטר הגיש חוות דעת, בה צוין כי טיפול ומעקב פסיכיאטרי אמבולטורי "יכולים לענות על צרכיו הנפשיים" של העורר. מהאמור עולה כי אין תשתית לכך שעצם המשך החזקתו של העורר במעצר לתקופה נוספת, בתנאים בהם הוא מוחזק, עלול להזיק לו. מטרת הדחייה היא להציג בפני בית משפט השלום את מלוא הנתונים הרלוונטיים, טרם זה ייגש למלאכה הלא פשוטה כלל של בחינת תנאי השחרור המתאימים לעורר. בהתאם, אינני סבור כי לעת הזאת יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי.

כדי למנוע כל דחייה של מועד הדיון, על התביעה להודיע לשירות המבחן כי עליו ליתן עדיפות להשלמת התסקיר עד למועד שנקבע לדיון ב-5.7.2010. כמו כן, על התביעה ליצור קשר עם הפסיכיאטר המטפל, כדי שזה יגיש לבית משפט השלום חוות דעת משלימה עד למועד הנ"ל. הפניות לגורמים המקצועיים תיעשינה באופן מיידי על ידי התביעה.

3.

בכפוף לאמור, הערר נדחה.