בש"פ 475/01 ראמי זרעיני נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בנצרת בגין כתב-אישום הכולל שלושה אישומים. בשניים מהם - השני והשלישי - העורר מואשם בנהיגה ללא רשיון-נהיגה ופוליסת ביטוח ובהפרת הוראה חוקית. באישומים אלה אין כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים המשפטיים. ברם, האישום המרכזי שבגינו התבקש מעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים הוא הראשון. באישום זה מיוחסות לעורר עבירות של החזקת ונשיאת נשק, שימוש ברכב ללא רשות וסחיטה באיומים.

על-פי כתב-האישום, קיבל העורר, שהיה שבעבר בקשרי מסחר עם שני המתלוננים, בעלי מגרש מכוניות בטורען, עבד-אל-ראוף עמאש (להלן: עבד) ואמין עמאש (להלן: אמין), לשימוש למשך זמן קצר, מכונית מסוג סובארו, שאותה לא החזיר. כאשר נדרש על-ידי אמין להחזירה, תבע העורר, חלף מכונית הסובארו כי תימסר לידיו מכונית וולבו. משסירב אמין לעשות כן, כיוון העורר לעבר רגליו אקדח ואיים עליו עד אשר קיבל את מבוקשו. למחרת היום, כאשר נעצר העורר בצומת גולני על-ידי משטרת התנועה כשהוא נוהג במכונית הוולבו, ביקשה אשתו מעבד לקחת את הרכב שבבעלותו ובכך למנוע מן העורר מלהסתבך בפלילים. עבד עשה כאשר נתבקש, אבל כאשר חזרו לכפר טורען, דרש העורר מעבד להשאיר את המכונית ברשותו ואף ירה באקדח מספר יריות ואיים עליו כי "יעיף לו את הרגל" אם עבד יעמוד על דרישתו לקבל בחזרה את המכונית. לאחר-מכן הוריד העורר את עבד מן המכונית ונסע לדרכו.

בית-המשפט המחוזי עצר את העורר עד תום ההליכים לאחר שמצא כי התשתית הראייתית שהציגה התביעה - שעיקרה הודעות אמין ועבד במשטרה - מספקת למעצר. עוד הטעים בית-המשפט המחוזי, כי העבירות המיוחסות לעורר בוצעו כשהיה אסיר ברשיון - לאחר ששוחרר שחרור מוקדם מעונש מאסר בן 10 שנים ותשעה חודשים - וכי לחובת העורר עבר פלילי מכביד הכולל סחר בסמים ועבירות אלימות.

בערר שהוגש לבית-משפט זה ונדחה, הוסכם כי יתאפשר לעורר לפנות לבית-המשפט המחוזי בדרך בקשה לעיון חוזר, ולהציג בפניו ראיות שלא היו לנגד עיניו - עברו הפלילי של עבד.

אלא שבית-המשפט המחוזי לא ראה בכך עילה לשנות מהחלטתו לעצור את העורר, בהטעימו כי על-כל-פנים, העבר הפלילי שהוצג אינו רלוואנטי לגבי תלונתו של אמין, וממילא כשלעצמו אינו מספיק כדי לשלול את מהימנותו של עבד.

מכאן הערר שבפניי, שבגדרו פתח העורר חזית רחבה, וחזר וטען כי חומר הראיות אינו מספיק למעצר. בטענותיו אלה נכנס העורר לפרטי ההודעות שמסרו במשטרה המעורבים בפרשה, ובעיקר הודעותיהם של עבד ושל אמין, וניסה לטעון לקיומן של פרכות וסתירות.

פרכות וסתירות כאלה, גם אם קיימות - ובכך כמובן יכריע בית-המשפט המחוזי שישמע את המשפט - אין בהן כדי לשלול את המשקל הסגולי הבסיסי שיש בחומר הראיות.

כאמור, הראיות נגד העורר הן ראיות ישירות המעוגנות בעדויות שני המתלוננים, עבד ואמין, שהקשרים בינם לבין העורר אינם מוכחשים על-ידו, כך שאין חשש לטעות בזיהוי. העורר לא טען טענה רצינית העשויה להוכיח כי המתלוננים בדו את גרסתם מלבם.

בנסיבות אלה, אין להתערב איפוא במסקנת בית-המשפט המחוזי, שאף עיין בתיק החקירה, שלפיה הראיות מספיקות למעצר. כאמור, המעשים המיוחסים לעורר בוצעו בתקופה שהיה אסיר ברשיון, וברי כי בנסיבות אלה ראוי לעוצרו עד תום ההליכים המשפטיים. ממילא גם בא-כוחו של העורר לא טען כי ראוי לקבוע לעורר חלופת-מעצר.

הערר, איפוא, נדחה.