בש"פ 4750/06 ולדימיר ברטשוב נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) מיום 31.5.2006, בה קיבל בית המשפט ערר מטעם המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.העורר עומד לדין בעבירות של פריצה לרכב, גניבה מרכב והיזק במזיד לרכב. לפי עובדות כתב האישום, ביום 18.5.2006 בסמוך לשעה 18:00, התפרץ העורר לרכב פרטי מסוג סיטרואן ברלינגו בשכונת גני אביב בלוד. העורר שבר את שמשת הרכב, הכניס את פלג גופו העליון לתוך הרכב וגנב ממנו מצלמה. העורר נמלט מן המקום לאחר שבעל הרכב יגאל סקלרסקי ראה את המתרחש וצעק לעברו. כנגד העורר הוגש כתב אישום נוסף במסגרת ת"פ 1977/06 (להלן: כתב האישום הנוסף) בגין שש התפרצויות לכלי רכב בחודשים פברואר ומרץ 2006 יחד עם אחר שזהותו ידועה למשיבה.

2.עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 30.5.2006 ציין בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת א' נחליאלי-חיאט) כי על פי ההלכה הפסוקה לא קמה עילת מעצר במקרה של עבירת רכוש בודדת והורה על שחרורו של העורר כנגד ערבות עצמית בסך 10,000 ₪, שתי ערבויות צד ג' בסך 5,000 ₪ כל אחת והפקדה כספית בסך 5,000 ₪. ביום 31.5.2006 קיבל בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) ערר מטעם המשיבה על החלטה זו. בית המשפט קבע כי לצורך הדיון שבפניו אין מחלוקת בשאלת הראיות לכאורה, וכי פעילותו השיטתית של המשיב כנגד רכוש מעידה על מסוכנותו ומקימה עילת מעצר נגדו. בית המשפט ציין כי לאחר ששוחרר למעצר בית במסגרת ההליכים בעניין כתב האישום הנוסף, הפר העורר לכאורה את צו בית המשפט על מנת לשוב ולעבור עבירה דומה. בית המשפט ציין עוד כי ההליכים בעניין כתב האישום הנוסף הותלו עקב אי התייצבותו של העורר למשפטו, וכי נגד העורר תלויים ועומדים תיקים נוספים בעבירות דומות. בית המשפט קבע כי נוכח ממצאים אלו נראה שאין בכוחו של העורר, המעיד על עצמו כי הוא מכור לסמים, לרסן את יצרו ולהימנע מביצוע עבירות, ועל כן אין לתת בו אמון. בית המשפט קבע עוד כי קיים חשש ממשי להימלטות העורר מאימת הדין וחשש זה מגבש כשלעצמו עילת מעצר כנגד העורר. לפיכך, הורה בית המשפט המחוזי על החזרת הדיון לבית משפט השלום לצורך דיון בסוגיית הראיות לכאורה.

3.מכאן הערר שבפניי, בו מבקש העורר להורות על שחרורו לחלופת מעצר בתנאים שנקבעו על ידי בית משפט השלום. העורר טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שנשקפת ממנו מסוכנות על סמך התנהלותו בהליכים הנוגעים לכתב האישום הנוסף, שכן היה על בית המשפט לשקול אך ורק את נסיבות העניין שבפניו, ואת עבירת הרכוש הבודדת שבה הוא מואשם. העורר טוען כי על פי ההלכה הפסוקה עבירה זו אינה מקימה עילת מעצר בגין מסוכנות. הוא מוסיף וטוען כי טענות המשיבה בעניין עברו מועלות כטענות בעלמא מבלי שהוכחו ועל כן, שגה בית משפט קמא שהסתמך עליהן. העורר טוען עוד כי טענת המשיבה בעניין הפרת תנאי מעצר הבית על ידו בהליך קודם בכך שלא התייצב למשפטו לא נתמכה במסמך כלשהו והא ראייה שהמשיבה לא עתרה לבית משפט קמא בבקשה לעיון חוזר בגין ההפרה הנטענת של תנאי השחרור. עוד טוען העורר כי נוסח כתב האישום בעניינו נוגד את סדרי הדין, שכן הוא כולל את פירוט העבירות המיוחסות לו בכתב האישום הנוסף ובכך מגלה את עצם קיומם של הליכים התלויים ועומדים כנגדו, על מנת להכפיש את שמו. העורר מציין כי הוא נעדר עבר פלילי. לחלופין טוען העורר כי שגה בית משפט קמא משדחה את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר מבלי שניתנה לו הזדמנות להציג חלופה בין בעצמו ובין באמצעות שירות המבחן.

4.דין הערר להידחות. אכן, ככלל לא קמה עילת מעצר בשל מסוכנות מקום שבו עומד נאשם לדין על עבירת רכוש בודדת, אך אין מדובר בכלל בל יעבור וכל עניין צריך להיבחן על פי נסיבותיו. במקרה דנן, אין צורך להידרש לשאלת מסוכנותו של העורר, משום שקיימת עילת מעצר מובהקת אחרת הנעוצה בחשש הממשי כי העורר יימלט מאימת הדין. האינדיקציות לכך עולות מן האופן שבו נהג העורר בעבר לגבי הליכים פליליים שהוגשו נגדו. כך, הותלו נגדו ביום 15.5.2006 ההליכים בת"פ 1977/06 בבית משפט השלום ברמלה לאחר ששוחרר למעצר בית אך לא התייצב למשפטו וכך הותלו נגדו ההליכים בשני תיקים נוספים לפחות, שהתנהלו בבית משפט השלום באשדוד (ת"פ 1341/03 ו-ת"פ 1159/03 + 175/04). באחד מתיקים אלה ציינה התובעת בטרם "נעלמו עקבותיו" של העורר כי "[העורר] ישלח לתסקיר ועד אז התביעה תאסוף את כל תיקיו של [העורר]. מדובר בעוד 13 תיקים מכל רחבי הארץ. [העורר] אומר שהוא כעת מתחיל תהליך של גמילה ולכן רוצה לצרף את כל תיקיו". הנה כי כן, התמונה המצטיירת היא כי מדובר בעורר המבצע לכאורה באופן שיטתי עבירות רכוש על רקע התמכרות לסמים וכי בכל פעם שבית המשפט מורה על שחרורו במסגרת הליכים פליליים הננקטים נגדו בגין אותן עבירות, נעלם העורר ואינו מתייצב למשפטו. בנסיבות אלה ולו בשל החשש להימלטותו מאימת הדין, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.