בש"פ 4757/97 ג'אמל עבד נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ב.ש. 1341/97), אשר ביטלה בערר את החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (ב.ש. 1744/97), בדבר שחרורו של העורר בערובה, וקבעה שהעורר יוחזק במעצר עד תום ההליכים בת.פ. 2952/97 (בימ"ש השלום, ירושלים).

2.בכתב האישום שהוגש נגדו בתיק הנ"ל, מואשם העורר בעבירות של כניסה לישראל שלא כדין - העורר היינו תושב בית ג'אלה שבשטח האוטונומיה - שימוש ברכב ללא רשות וקבלת רכב גנוב בכוונה להעבירו מישראל לשטח האוטונומיה, תמורת תשלום.

אין מחלוקת בין הצדדים בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעורר.

במצב דברים זה, התמקד הדיון בבית משפט השלום בשאלה, אם די בעובדה שהעורר מתגורר בשטח האוטונומיה כדי להקים עילת מעצר מכוח החשש של הימלטות מן הדין; ובהנחה שאכן כך הם פני הדברים - אם שוללת העובדה האמורה, כשלעצמה, חלופת מעצר. ואילו בבית המשפט המחוזי, התמקד הדיון בשאלה השניה בלבד, לאחר שבית משפט השלום ביסס את החלטתו על ההנחה שקיימת עילת מעצר.

3.בית משפט השלום הגיע לכלל מסקנה, כי בנסיבות הענין, ניתן להבטיח את התייצבותו של העורר לדיון במשפטו על ידי שחרורו בערובה בתנאים המגבילים שקבע. מאידך גיסא, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי בנסיבות המקרה, אין בכוחה של חלופת מעצר כדי להבטיח את התיצבותו של העורר לדיון במשפטו; ועל כן, ביטל את החלטתו של בית משפט השלום והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

בפני שתי הערכאות עמדו אותן נסיבות; והעורר טוען, כי בית המשפט המחוזי שגה וכי יש להחזיר על כנה את החלטתו של בית משפט השלום.

4.א. דומה, שאין מחלוקת על כך, ש"טיבו" של מקום מגוריו של נאשם, ככל שיש לו השלכה על היכולת להבטיח את התייצבותו למשפט, נמנה בין השיקולים שבית משפט רשאי וצריך לקחת בחשבון, שעה שהוא בוחן קיומה של עילת מעצר בשל חשש לסיכול הליכים לפי סעיף 20(א)(1)(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים); והוא הדין, שעה שהוא שוקל חלופת מעצר לפי סעיף 20(ב)(1) לחוק הנ"ל.

ב.כאשר מקום המגורים - ומרכז החיים - של נאשם, מצוי בשטח האוטונומיה, על בית המשפט לתת את דעתו לקשיים הכרוכים, מטבע הדברים, בהבטחת התייצבותו של הנאשם לדין: ראשית - הקשיים הכרוכים בעצם הזימון לדין

ובמיוחד בהוכחתו; ושנית - הקשיים הכרוכים באכיפתו של הזימון , ובמיוחד במעצרו של הנאשם והבאתו לבית המשפט.

ג.מצב הדברים הנוכחי - המצוי בידיעתו השיפוטית של בית המשפט, החי בתוך עמו והער ומודע למתרחש סביבו - נותן לנאשם תושב האוטונומיה בחירה ממשית, אם להתייצב לדיון בפני בית משפט מחוץ לשטח האוטונומיה אם לאו; והדעת נותנת, כי במקום שצפוי לנאשם, אם יורשע, עונש מאסר, יטה הנאשם שלא להתיצב לדיון, אלא אם כן יהיה כרוך בכך "הפסד" שהנאשם אינו יכול להרשות לעצמו.

ד.עוצמת החשש לסיכול ההליכים על ידי התחמקות מן הדין מצידו של נאשם המתגורר בשטחי האוטונומיה, עומדת ביחס ישר למידת העונש הצפוי לו, אם ימצא חייב בדינו: ככל שמידת העונש הצפוי גדולה, כן גדל החשש שהנאשם ינצל את הנסיבות ויתחמק מן הדין.

ה.יחד עם זאת: הכלל הוא, שנאשם תושב האוטונומיה, אינו שונה בהקשר זה מכל נאשם אחר; וקיימת גם לגביו - כמו לגבי כל נאשם - החובה לשקול "חלופת מעצר". כל "חלופת מעצר" כרוכה בנטילת סיכונים - בדרך כלל הסיכונים העומדים בבסיס "עילת המעצר" - וכל שצריך לוודא הוא: כי יהיו אלה סיכונים "מחושבים" שניתן לחיות עמם; וכי קיים סיכוי סביר, שיהיה ב"תנאים המגבילים" שיקבעו, כדי לקדם את פניהם ולמנוע את מימושם.

5.א. לאור האמור לעיל, התשובה לשאלות אם מתקיימת עילת מעצר מכוחו של חשש, שאי מעצרו של נאשם תושב האוטונומיה יביא להתחמקות מהליכי שפיטה ואם ניתן להסתפק בחלופת מעצר לקידום פניו של חשש כאמור, נעוצה - כמו לעניינו של כל נאשם - בנסיבות המיוחדות של הנאשם ושל המקרה; כאשר ההכרעה היא "אישית" לעניינו של כל נאשם.

ב.על בית המשפט הדן בסוגיות האמורות, לעמת את הסיכונים - המיוחדים לנאשם ולמקרה - כנגד הסיכויים למניעת מימושם, כאשר נקודת המוצא היא: שחרור בערובה, ורק במקום שאין מנוס מכך - מעצר.

ולא למיותר יהיה להוסיף, כי ל"משך" המעצר עשוי להיות, בהקשר זה, משקל לזכותו של העצור: ככל שהמעצר מתמשך - כך פוחת משקלו היחסי של מקום המגורים כגורם השולל חלופת מעצר.

ג.במקרה שבפנינו, המדובר בנאשם - העורר - שאין לו עבר פלילי ואשר התנהגותו עד כה אינה מצביעה על נטיה שלא לקיים צווים של בית משפט. מאידך גיסא, העונש הצפוי לעורר, אם יורשע, יכלול, קרוב לודאי, עונש מאסר לריצוי בפועל; וכאמור, גורם זה נמנה בין הגורמים הדוחים, בנסיבות הענין, חלופת מעצר.

לפרק הזמן שבו מוחזק העורר במעצר, אין עדיין משקל מספיק לעמידה כנגד משקלו של מקום המגורים לחובתו של העורר.

7.במהלך הטיעון, הצהירה ב"כ הפרקליטות כי ניתן לסיים את ההליכים במשפטו של המשיב תוך שבועיים וכי היא מסכימה להגבלת תקופת המעצר לפרק זמן זה.

במצב דברים זה החלטתי לדחות את הערר ולאפשר סיומו של הדיון תוך פרק הזמן האמור. לא יסתיים הדיון עד ליום 25.8.97 יוכל העורר לפנות בבקשה לעיון חוזר בהמשך מעצרו; כאשר ל"משך" המעצר ינתן, מטבע הדברים, משקל ממשי לזכותו.