בש"פ 476/13 מג'די עמרייה נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא ) מיום 19.12.2012) במ"ת 18464-10-12, שבמסגרתה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, על פי סעיף 332(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335 לחוק העונשין, ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, על פי סעיף 274(1) לחוק העונשין. בתמצית, על פי עובדות כתב האישום, במסגרת ניסיון להתחמק מבדיקת רישיונות נהיגה, החזיק העורר בראשו של המתנדב המשטרתי שביקש לבדוק את רישיונותיו, משך את פלג גופו העליון לתוך הרכב והחל נוסע במהירות, תוך שהוא גורם למתנדב המשטרתי חבלות.

בהחלטתו מיום 6.11.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לעורר. עוד קבע בית המשפט, בהסכמת העורר, כי יש בעבירות המיוחסות לו כדי להקים עילת מעצר. יחד עם זאת, חרף חומרת העבירות המיוחסות לעורר, ונוכח גילו הצעיר והעדר עבר פלילי, הורה בית המשפט על הכנת תסקיר מטעם שירות המבחן אשר יבחן חלופות מעצר אפשריות. במסגרת זאת, ציין בית המשפט כי: "יובהר כי בית המשפט טרם גיבש עמדתו. הזמנת התסקיר תספק לבית המשפט כלי שיאפשר לו לגבש עמדה ואולם אין לראות בהחלטה זו כגיבוש עמדה סופית.".

ביום 26.11.2012 התקיים דיון נוסף בפני בית המשפט המחוזי, במסגרתו קבע בית המשפט כי: "בשים לב להערכת המסוכנות של המשיב, כפי שבאה לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן, ספק בעיני ם תימצא חלופה שתוכל לאיין את מסוכנותו, ואולם לא אחסום את הסנגור מהניסיון להציע כזו". משכך, נדחה המשך הדיון לבחינת חלופה נוספת על החלופה הראשונית, שתוצע על ידי העורר.

ביום 19.12.2013 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי, לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן משלים, במסגרתה נדחתה החלופה המוצעת על ידי העורר. במסגרת זאת, עמד בית המשפט על העדר ההמלצה החד משמעית בתסקיר שירות המבחן, אשר מחד עמד על מאפייניהם החיוביים של המפקחים המוצעים, ומאידך הביע חשש כי ישנה אפשרות של ממש להישנות האירועים נוכח מאפייניו של העורר. בית המשפט אף התרשם במישרין מהמפקחים המוצעים. על בסיס זה, קבע בית המשפט כי חרף כשירותם של המפקחים, בנסיבות העניין לא ניתן לקבוע שחלופת המעצר תצמצם את מסוכנותו של העורר במידה מספקת, וזאת, אף בשילוב עם איזוק אלקטרוני. על כן, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

מכאן הערר שלפניי, במסגרתו טוען העורר כי שגה בית המשפט בשניים. ראשית, טוען העורר כי שגה בית המשפט בכך שלא נתן די משקל להסתמכותו על ההחלטה לבקש תסקיר שירות מבחן בעניינו. שנית, טוען העורר כי שגה בית המשפט בכך שנתן משקל יתר לחומרת העבירות בהן הואשם.

במענה, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וטוענת כי החשש להישנות האירועים אף במסגרת החלופה המוצעת, וחומרתם של האירועים, מובילים למסקנה כי יש להותיר את העורר במעצר עד לתום ההליכים.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות.

לשם מעצרו של אדם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, אם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). בענייננו, אין העורר חולק על עצם קיומן של ראיות לכאורה, אלא טוען כי בנסיבותיו האישיות העבירות המיוחסות לו אינן מעידות על מסוכנות המקימה עילת מעצר. ברי, כי נכונה טענתו של העורר, שעל פיה יש לבחון את קיומה של מסוכנות לא רק על בסיס טיב העבירות המיוחסות לנאשם, אלא גם על בסיס נסיבות ההליך, ואפשר כי מידת המסוכנות הנשקפת מנאשמים שונים המואשמים באותן עבירות תהיה שונה. יחד עם זאת, לאחר העיון בנסיבות ההליך הנוכחי, מסכים אני עם בית המשפט המחוזי כי נשקפת מהעורר מסוכנות המקימה עילת מעצר. זאת, שכן אין מדובר במקרה שבפנינו באדם שניסה רק לחמוק מרשויות החוק, כי אם באדם שפגע באופן אקטיבי בשוטר. יתר על כן, מסוכנותו של העורר מתחזקת נוכח עמדת שירות המבחן שעל פיה קיים סיכון רציני להישנות האירועים בשל מאפייניו.

בהמשך לאמור, לא מצאתי לנכון לקבל את טענותיו של העורר הנוגעות לחלופת המעצר המוצעת. בפתח הדברים יצוין כי אין ממש בטענת ההסתמכות על הזמנת תסקיר שירות מבחן שמעלה העורר. כפי שציטטתי לעיל, בית המשפט המחוזי הבהיר וחזר והבהיר שאין בהזמנת התסקיר כדי להצביע על גיבוש דעתו לכאן או לכאן.

לגופו של עניין, כידוע, ככלל, לא יתערב בית משפט זה בקביעות הערכאה הדיונית בכל הנוגע לבחינת חלופות מעצר, ודאי מקום בו התרשמה הערכאה הדיונית במישרין מהמפקחים המוצעים. במקרה הנוכחי, לאחר שעיינתי בתסקיר שירות המבחן ועמדתי על נסיבות התיק, לא מצאתי כי ישנה הצדקה לסטות מכלל זה. בית המשפט המחוזי איזן בקפידה רבה בין השיקולים השונים הנוגעים לעניין, תוך שהעמיד לנגד עיניו את עובדת היות ההליך הליך מעצר, וכי בשלב זה עודה עומדת לעורר חזקת החפות.

בטרם סיום יצוין כי לא נעלמו מעיני טענות העורר שעל פיהן הוא סובל מיחס עוין והטרדות מיתר העצירים בבית המעצר. על תלונות אלו להיבדק ברצינות על ידי שירות בתי הסוהר ועל ידי הפרקליטות, וככל שהן נכונות, יש לתת להן מענה מיידי. ברי, כי דווקא מאפייניו הקשים של העורר וגילו הצעיר עלולים לחשוף אותו ביתר שאת לסיכון בתקופת המעצר. נדמה שאין צורך להזכיר כי שגם במהלך מאסר אין אסיר מאבד את זכותו לביטחון ולשלמות הגוף, ודברים אלו נכונים אף ביחס לתקופת המעצר.

סוף דבר, הערר נדחה.