בש"פ 4771/10 עדיאל ווינר נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ח' בן עמי) מיום 25.5.10 בעמ"ת 39612-05-10, לפיה נתקבל ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופט א' רון בת"פ 1211-10) והעורר נעצר עד תום ההליכים כנגדו. בית משפט השלום החליט לשחרר את העורר בתנאיי מעצר בית מלא בהוסטל ב"באר שבע" - רשות לשיקום האסיר. למען הדיוק, המשיב שוחרר לתקופה של מספר ימים לקראת קיומו של דיון נוסף בגדרו היה על שירות המבחן להגיש

תסקיר מעצר משלים.

2.

טענתו העיקרית של הסניגור היא שיש לסמוך על החלופה המוצעת שכוללת בחובה פיקוח הדוק בשל היותה גורם ממסדי שכלליו נקבעו אף על ידי זרועות המדינה.

אכן ניתן להעריך את המקצועיות והניטראליות של הרשות לשיקום האסיר. ברם, לא החלופה המוצעת היא העומדת לדיון אלא התאמתה לעורר. לאמור, האם היא עונה על מצוות המחוקק במקרה הקונקרטי. האם היא משיגה את מטרות המעצר בדרך אשר פוגעת פחות בחירותו של הנאשם נגדו הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים.

3.

בראייה זו, המשוכה גבוהה. העורר, יליד 1982, צבר עד כה 14 הרשעות קודמות המתייחסות ל-85 תיקי חקירה, כולל כ-50 מקרים של התפרצות. אם לא היה די בכך, בעוד הוגש נגד העורר כתב אישום קודם ונבדקה האפשרות להשתלבותו בהוסטלים שונים של הרשות לשיקום האסיר, עבר העורר לכאורה חמש עבירות של גניבת כרטיסי חיוב מבית מדרש בישיבה; חמש עבירות של הונאה בכרטיס חיוב; חמש עבירות של קבלת דבר במרמה; עבירה של איומים

ועבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. עבירות אלו מהוות הבסיס לכתב האישום נשוא ההליך דנן.

חרף האמור, בית המשפט היה נכון לשקול שחרור העורר לחלופה. במסגרת ערר קודם שהוגש, קבע בית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"ת 25349-03-10 מפי השופטת ת' בזק – רפופורט) – בין היתר על סמך תסקירי מעצר שהוגשו - כי ניתן יהיה לשקול חלופה מתאימה בכפוף למידת ההרמטיות שבה. אף לפי אמת מידה זו, אין למצוא דופי בהחלטת בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של העורר. בשל מבנה ההוסטל הנדון, אין הוא עונה על "דרישת ההרמטיות" אלא הוא נשען על עקרון של מתן אמון לאדם שהתקבל לשורותיו. ושוב יודגש, השאלה אינה רמת המקצועיות של ההוסטל, אלא מידת התאמתו לעורר. על סמך עברו הפלילי של העורר, העבירות שהוכחו לכאורה בתיק דנן והעיתוי בו בוצעו, החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את חלופת המעצר שהוצעה - מתבקשת. התאמת החלופה נגזרת, בין היתר, ממידת האמון שניתן להעניק לנאשם על פי אופייה של החלופה.

4.

לנוכח האמור ולאחר עיון בחומר שהוגש, סבורני שלא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת בית המשפט המחוזי.

הערר נדחה.