בש"פ 4777/00 מדינת ישראל נ. עיאד באהה

זוהי בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996-.

המשיב נעצר ב9.10.99- והוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של פריצה לרכב, חבלה במזיד ברכב, ניסיון לגניבת רכב, החזקת כלי פריצה ושהייה שלא כדין בישראל.

המשיב נתפס יחד עם אחר שהועמד אף הוא לדין. בהמשך, הופרד משפטם מאחר והמדינה התכוונה להביא את השותף כעד מטעמה במשפטו של המשיב.

במהלך התקופה שחלפה מאז שנעצרו השניים, התנהלו משפטיהם בעצלתיים ולא באשמת מי מהצדדים. על בתי המשפט לעשות כל מאמץ אפשרי לסיים משפטיהם של נאשמים הנתונים במעצר, תוך 9 חודשים. לא כך היה במקרה זה.

משפטו של השותף הסתיים בהרשעה ב27.6.00- והטיעונים לעונש ישמעו ב25.7.00-. בכך הוסר המכשול שבהבאת השותף כעד תביעה במשפטו של המשיב, והוא נקבע לסיום הוכחות הצדדים ולסיכומים ליום 30.7.00, כך שפסק-הדין צפוי בחודש אוגוסט.

לחובת המשיב עומדות העובדות הבאות:

בעת ביצוע העבירה המיוחסת לו הוא היה אסיר ברשיון, לאחר ששוחרר ממאסר קודם בן 10 חודשים בגין עבירות דומות. כמו כן, היה תלוי מעל לראשו מאסר על תנאי. אלה לא הרתיעוהו מלעבור את העבירות המיוחסות לו, אותן ביצע כמיוחס לו, בעת שהותו שלא כדין בישראל. עובדות אלה מעמידות בסימן שאלה את האפשרות להבטיח את בטחון הציבור על-ידי חלופת מעצר כלשהי. העבירות של התפרצות לרכב, גניבות רכב, הן עבירות חמורות כשלעצמן, וכאשר לא מדובר במעידה חד-פעמית הן חמורות יותר, וכאשר מדובר במי ששוהה בארץ שלא כדין ועובר עבירות אלה פעם אחר פעם, נוסף לעבירות המיוחסות לו נופך של חומרה.

שחרור בתנאים כרוך באמון שיש לתת בנאשם. בהעדר אמון כזה, בגלל מעשיו של הנאשם, לא ראוי לשחררו בתנאים. קיים חשש של ממש שימלט מפני הדין לשטחים בהם הוא תושב.

ערה אני לכך שלאחר 9 חודשים יש לשחרר נאשם ממעצרו, ורק במקרים נדירים לא ייעשה כן. נראה לי כי לאור כל האמור, ובהתחשב בכך שמשפטו עומד להסתיים, יש להיענות לבקשה, באופן חלקי. אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב עד סוף חודש אוגוסט (31.8.00), פרק זמן האמור להספיק לסיום משפטו ולמתן פסק-דין.