בש"פ 4780/99 מחמוד עבד אל האדי נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בב"ש 91403/99, מפי השופט א. סלטון, לפיה ייעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

1.ביוני 1999 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום כנגד העורר וארבעה אחרים. על פי כתב האישום מיוחסים לעורר חמישה אישומים הכוללים עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1)(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין), חטיפה לשם כליאה, לפי סעיף 371 לחוק העונשין, כליאת שווא תוך התחזות כבעל מעמד רשמי, לפי סעיף 377 לחוק העונשין, תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין, שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע פשע, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין והיזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

2.על פי כתב האישום קשר העורר, אחד מבעלי חברת אבטחה, ביחד עם ארבעה אחרים קשר לחטוף עובדים סיניים השוהים במקומות שונים בארץ, לקחתם במכוניות שיובאו למקום לצורך כך, ולכלוא אותם בדירות ששכרו העורר וחבריו. מטרת מעשיו היתה לשדוד את רכושם, כספם ומסמכיהם ואחר כך לשחררם מחוסרי כל. במסגרת הקשר הגיעו, כך על פי הנטען, העורר וחבריו בארבעה מועדים שונים (27.5.99, 31.5.99, 1.6.99, 26.5.99) למקומות שונים בהם גרו עובדים סיניים. יצוין, כי בכל פעם באו העורר וחבריו בהרכב שונה, בידיעתם והסכמתם של יתר החברים. הם פרצו למקום המגורים בכוח, תוך שהעורר צועק "משטרה, משטרה", כפו באיומים ובמכות על העובדים לצאת מחדריהם ולהיכנס למכוניות שהובאו למקום, תוך שהם הורסים וגונבים את רכושם של העובדים הסיניים, והסיעו אותם לדירות שנשכרו על מנת לכלוא את העובדים. בדירות דרשו מהעובדים הסיניים להתפשט וערכו עליהם חיפוש. על פי הנטען, במסגרת החיפוש לקחו העורר וחבריו את שארית כספם של העובדים ואת מסמכיהם. הם החזיקו אותם בדירה מספר ימים, כאשר הם נותנים לעובדים אוכל במשורה. לאחר זמן מה שחררו את העובדים מחוסרי כל.

3.עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בב"ש 91403/99, בקשה למעצרם של העורר וארבעת חבריו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. בית המשפט קבע, כי יש ראיות המספיקות, לכאורה, להרשעת המשיבים בעבירות המיוחסות להן. בית המשפט התייחס לטענת הסניגורים, לפיה הודעותיהם של העובדים הסיניים אינן קבילות ולפיכך לא קיימת תשתית ראייתית מספקת, ודחה אותה לאור קיומן של עדויות אחרות והודעות של העורר וחבריו במשטרה. בית המשפט מצא, כי יש מקום להבחין, לצורך הדיון בעניין המעצר, בין יוזמי הקשר לבין אלה שהצטרפו והשתתפו בו בשלב מאוחר יותר, וכן בין אלה שנטלו בו חלק פעיל לבין אלה שנטלו בו חלק פחות פעיל. לשיטתו של בית המשפט קמא:

יש חשיבות להבחנה זו, שכן על פיה ניתן ללמוד על הנסיבות הנטענות של כל אחד מן המשיבים, ועל מידת יכולתו לשבש את הליכי המשפט, אם ישוחרר בערובה. שהרי אין מסוכנותו של מי שיזם או נקט אלימות ונהג באכזריות כהרי של מי שלא השתתף בכך בפועל, ונקלע לכך מכוח היותו מועסק על יד אחר, ואם השתתף - הוא עשה זאת במידה פחותה בהרבה מזו של מעסיקו או של האחרים, ולא הרי מידת יכולתו של המעסיק להשפיע ולאיים על עובד שלו כהרי מידת יכולתו של העובד לעשות כן.

בהתאם להבחנה זו שחרר בית המשפט בתנאי ערובה את הנאשמים 4 ו5-, שהיו עובדים כשכירים של העורר. לעומת זאת, הורה על מעצרם של העורר ושני חבריו הנוספים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. את החלטתו לעצור את העורר מנמק בית המשפט כדלקמן:

האפשרות שהללו ינסו לשבש את הליכי המשפט אינה בלתי ריאלית. העובדה שהם מובאים יחדיו לדיון, ללא הפרדה, אינה מקימה חשש כזה, שכן לא מדובר בשיבוש הליכי חקירה אלא בשיבוש הליכי משפט , כאשר החקירה כבר מאחורינו. עיסוקם... ובקיאותם באיתור עובדים זרים וקשריהם עם סיניים מלשינים ומתורגמנים מהשפה הסינית, אפשר שיניעו אותם להשפיע בכל מיני דרכים על העובדים הסיניים שהעידו, או על הוצאת עובדים אלו מן הארץ בטרם עדותם. לא מן הנמנע שהם אף ינסו להשפיע על העדים האחרים, לרבות [הנאשמים 4 ו5-, ששוחררו].

השפעה אפשרית זו לובשת משנה תוקף לאור התנהגותם האלימה כלפי העובדים הסיניים, ובכך גם מתבטאת מסוכנותם. מי שנהג באלימות מכוערת, תוך עשיית דין עצמי והתחזות כבעל סמכות שלטונית לכך, אי אשפר לסמוך עליו ולהסתפק כלפיו בחלופת מעצר.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

4.בא-כוח העורר טען להעדר תשתית עובדתית מספקת למעצרו של העורר. לטענתו, בית המשפט הסתמך על מסמך סיכום הראיות שהוגש על-ידי התביעה מבלי לנתחו. מקריאת המסמך עולה, כי כלפי העורר ישנם שני סוגים של ראיות. הסוג האחד, כולל הודעות של עובדים סיניים. הודעות אלה נגבו בסמוך למסדר זיהוי שנערך לעורר. לטענת בא-כוח העורר, מסדר הזיהוי שנערך היה פגום מן היסוד הן בכך שבעת המסדר נכח במקום אחד מאנשי צוות החקירה, הן בכך שהדברים שאמרו העובדים הסיניים בסינית נרשמו בעברית (אחרי תרגום כפול לאנגלית ולעברית) ולא בשפה הסינית כנדרש, והן בהעדרם של פרטים מזהים של העובדים הסיניים (לא נרשם מספר הדרכון ושמם בסינית). חיזוק לפגמים אלה מוצא בא-כוח העורר בכך, שלאחרונה נערך לעובדים מסדר זיהוי תמונות. הסוג השני של הראיות, עניינו בעדויות השותפים לעבירה. בא-כוח העורר פירט מדוע אין לייחס חשיבות רבה לעדויות אלה. יתר על כן, נטען, כי אפילו היתה תשתית ראייתית מספקת, הרי שמעצרו של העורר מהווה אפליה לעומת שחרורו של אחד, מר חיים שוורץ, מנהל חברת עמית, שהביאה את העובדים הסיניים לארץ ושיזמה את פעילות לכידת העובדים הסיניים - לשיטתו, על מנת למנוע את בריחתם ממעבידיהם - ואשר בתום חקירתו שוחרר בערבות. כן קיימת, לטענת בא-כוח העורר אפליה מול הנאשמים 4 ו5- לכתב האישום, אשר שוחררו למרות שהודו במעשה, ואשר - לפי דברי התביעה בבית המשפט קמא - אין להבחין ביניהם לבין העורר.

5.בא-כוח המדינה דחה את טענות העורר בנימוק, שקיימות ראיות מספקות, לכאורה, להרשעת העורר. לטענתו, אפילו אם בית המשפט ימצא את טענות בא-כוח העורר לעניין הפגמים שנפלו במסדר נכונות, יכולות טענות אלה להשפיע רק על משקל הראיות אך לא על קבילותן. לגופן של הטענות, במסדר נכחו עו"ד ואחיו של העורר. אשר למסדר התמונות, מסדר זה נערך לצורך אחד הנאשמים האחרים ובדרך אגב שבו העובדים הסיניים וזיהו את העורר. לטענת העורר בעניין קיום אפליה השיב בא-כוח המדינה, כי כלפי חיים שוורץ טרם הוגש כתב אישום בהעדר ראיות מפלילות. לכן לא ניתן להשוות את מצבם של העורר ושל שוורץ. בא-כוח המדינה הוסיף וטען, כי כנגד העורר קיימות שתי עילות מעצר. האחת, עניינה מסוכנותו של העורר, הנלמדת מן המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, מעשים מהם ניתן ללמוד גם על תפקידו המרכזי בפרשה. כן יש לזכור, כי לעורר עבר פלילי הכולל עבירות אלימות וכי בעת שעשה את המעשים המיוחסים לו היה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי על עבירות אלימות. עילת המעצר השניה, עניינה החשש משיבוש הליכי משפט. חשש זה נובע, בין היתר, מהתחמקותו של העורר מחקירה במשטרה, העלמתה של מכונית שהמשטרה ביקשה לבדוק ויצירת קשר עם הנאשם 4 לאחר שחרורו ממעצר. בנסיבות אלה, טוען בא-כוח המדינה, אין מקום לשחרר את העורר.

6.לאחר שבחנתי את חומר הראיות, הגעתי למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. בידי התביעה קיימות ראיות מספיקות, לכאורה, למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. ראיות אלה כוללות הן את הודעותיהם של העובדים הסיניים, שניגבו במהלך מסדר הזיהוי, והן את הודעותיהם של שותפיו למעשה. טענותיו של בא-כוח העורר לעניין מסדר הזיהוי, אין מקומן במסגרת הליך זה. בית משפט זה אינו נדרש לשאלת מהימנות הראיות, ולצורך דיון זה די בכך שקיימות ראיות לכאורה המספיקות להרשעתו של העורר. שאלת המשקל הראוי שיש ליחס לכל ראיה וראיה תתברר בפני בית המשפט קמא הדן בתיק הפלילי גופו. המעשים המיוחסים לעורר מלמדים על המסוכנות הטמונה בעורר, כמו גם על חשש אמיתי לשיבוש הליכי המשפט, כפי שפורט בהחלטתו של בית המשפט קמא בדברים המובאים לעיל. גם טענתו של העורר לעניין אפליה דינה להידחות. אשר להשוואה בינו לבין מר חיים שוורץ, לא הרי דינו של מי שהוגש נגדו כתב אישום וקיימות נגדו ראיות מספיקות לכאורה להרשעתו, כהרי מי שלא נאספו כלפיו ראיות מספיקות להרשעתו וטרם הוגש נגדו כתב אישום. גם ההשוואה עם הנאשמים 4 ו5- אינה במקומה. כפי שציין בית המשפט קמא, נאשמים אלו היו עובדים שכירים של העורר. הם נשלחו על-ידי העורר, חלקם בפרשה היה משני והם אף הודו במעשים המיוחסים להם. זאת, בזמן שהעורר היה היוזם והמתכנן, ואף עשה כדי לשבש את מהלך החקירה. זאת ועוד, החשש הקיים מפני העורר שאם ישוחרר יעשה לשיבוש הליכי המשפט אינו קיים ביחס לנאשמים 4 ו5-. על רקע האמור, אין מקום להיעתר לבקשת העורר.

אי לכך, הערר נדחה.