בש"פ 4781/04 יוסף זהר נ. מדינת ישראל

1.בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו מתברר משפטו של העורר. לפי כתב האישום שהוגש עליו ביום 23.3.03 מיוחסת לו עבירה של רצח, בכך שניתק את אביו, שהיה חולה במחלת ניוון שרירים סופנית, ממכונת ההנשמה שאליה היה מחובר. בתחילה נעצר העורר, אולם בעקבות החלטתו של חברי הנכבד, השופט (כתוארו אז) א' מצא, מיום 3.6.03, שוחרר לחלופת מעצר בביתו, בתנאים מגבילים, בצירוף ערובות כספיות שונות, שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 4.6.03. בקשה של העורר לעיון חוזר בתנאי השחרור נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 26.10.03. את עררו על ההחלטה דחיתי בהחלטתי מיום 25.12.03. העורר ביקש לחזור ולעיין בתנאי השחרור ושוב הפעם דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו, בהחלטתו מיום 21.4.04.

העורר ערר על ההחלטה.

2.בהחלטתי הנזכרת מיום 25.12.03 עמדתי בפירוט על מהלכה של הפרשה מאז נעצר העורר ועל הקשיים המעיקים עליו. הבעתי שם את דעתי כי:

"קשיים אמיתיים של נאשם, ששוחרר לחלופת מעצר, לעמוד בתנאי השחרור שהוטלו עליו, ראוי להם, בדרך כלל, שיפתרו על סמך הבנה בינו לבין רשויות התביעה ומתוך רצון למצוא דרך שתבטיח את מטרות חלופת המעצר, בלי ללחוץ את הנאשם יותר מן הדרוש, ובודאי בלי להתעמר בו. צר לי, אפוא, על שלא נמצאה דרך מוסכמת להקל על הקשיים שיוצרת חובת הפיקוח הצמוד, במיוחד לגבי המפקחים על העורר".

משלא נמצא שם פתרון מוסכם כזה חזרתי ועיינתי בנימוקי עררו של העורר, שעיקרם הקשיים הכלכליים והנפשיים שגורמים לו תנאי השחרור, ובסופו של דבר דחיתי את הערר, מן הטעמים שפורטו שם. בעררו שלפני חוזר בא כוח העורר ומצביע על אותם קשיים, תוך שהוא מדגיש את התקופה הממושכת שחלפה שבמהלכה כלוא העורר בביתו בתנאי "מעצר בית". לדעתו, ימשך בירור המשפט זמן רב ואין הצדקה להוסיף ולהכביד על העורר עוד. לפיכך הציע לאפשר לו לצאת מביתו למשך שעות ספורות מדי יום, למקום עבודה שבו ישהה וממנו לא ייצא עד שישוב לביתו. כמו כן ביקש לפטור אותו מחובת הפיקוח עליו בשעות שהוא שוהה בביתו. באת כוח המדינה התנגדה לבקשה וחזרה על טעמי ההתנגדות שהעלתה בדיון הקודם לפני. לכך הוסיפה כי התמשכותו היתרה של המשפט נגרמה, בין היתר, בשל מהלכיו של בא כוח העורר.

3.אינני רואה צורך לחזור ולעמוד על טעמי החלטתי שבה דחיתי את עררו הקודם של העורר. אכן, אורך התקופה שחלפה מאז תחילת "מעצר הבית" של העורר הוא שיקול חשוב שיש בו כדי להצדיק הקלה בתנאי השחרור. כנגד שיקול זה עומדת חזקת המסוכנות העולה מן העבירה; שחברי, השופט א' מצא, סבר בהחלטתו הנזכרת "כי בנסיבות המקרה שלפני חזקה זו נחלשת". שיקול נוסף שיש להביאו בחשבון הוא שבית המשפט המחוזי קבע בינתיים 14 ישיבות לשמיעת ההוכחות עד יום 25.7.04, שאחריהן, כך יש לקוות, יוסרו מקצת הספקות האופפים את הפרשה.

משחזרתי ובחנתי שיקולים אלה, כל אחד בפני עצמו וכל אחד מהם לעומת האחרים, באתי לכלל מסקנה כי ראוי להמתין לפחות עד תומו של פרק זה של הראיות ביום 25.7.04; אף על פי שבמהלך פרק זה לא יעיד עדיין, ככל הנראה, עד התביעה העיקרי, מי שהיה המטפל של אבי העורר, ד"ר ולנטין טוקילה. אם יסבור בא כוח העורר בתום פרק זה כי כף הראיות נוטה לזכותו של העורר יחזור ויעתור לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר. בשלב הנוכחי אינני מוצא טעם טוב לשנות מהחלטתי הקודמת.

4. הערר נדחה.