בש"פ 4781/22 סאמר פריגאת נ. מדינת ישראל

1.

אכן, ניתן להבין ללבו של העורר שבית משפט קמא נטע בלבו ציפייה בעצם ההפניה לבחינת האפשרות לשחרורו לחלופת מעצר בקהילה

טיפולית. אולם בשורה התחתונה בית משפט קמא החליט, ובצדק, כי הן לאור הקריטריונים שהותוו בהלכת סוויסה והן לאור הנסיבות הקונקרטיות של המעשה והעושה – אין מקום לשחרור לחלופת מעצר.

2.

לצערי, אף אני שותף למסקנתו זו של בית משפט קמא. לעתים אין מנוס אלא להגן על הציבור. העורר הסתבך בעבר הלא רחוק בעבירת שוד דומה, ולא חלפו 40 יום משחרורו מהכלא והוא חזר והסתבך בעבירת שוד כלפי נהג מונית תמים שנקרה בדרכו. שמתי נגד עיניי גם את הנסיבות של המקרה הקודם שבגדרו ניתנה הזדמנות לעורר אך הוא עזב את הקהילה הטיפולית וחלפו שלושה חודשים מאז עזיבתו את הקהילה עד שנעצר.

אשר על כן – הערר נדחה.

3.

בשולי הדברים, אם וכאשר יורשע העורר ויישלח לכלא, לנוכח תסקיר שירות המבחן ממנו עולה לכאורה כי אין מדובר מצד העורר אך בהצהרת נכונות גרידא לעבור טיפול גמילה, חזקה כי בבוא היום ינסו רשויות שב"ס לשלב את העורר בהליך מתאים ובבית כלא מתאים.