בש"פ 479/08 אריה גמליאל נ. מדינת ישראל

1.לפני בקשה להארכת מועד (מיום 15.01.08) להגשת ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ( מיום 15.11.06 ). הארכת המבוקשת הינה עד ליום 14.02.08. בית המשפט קמא הרשיע את המבקש, ששימש כסגן ראש עיריית חדרה בתקופה הרלוונטית, בעבירה של מתן שוחד לפי סעיף 291 וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, יחד עם עוד כמה מעורבים בפרשה (להלן: הפרשה). בעקבות כך הושת על המבקש עונש של שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים וקנס כספי של 20,000 ₪. בגזר הדין פסק בית המשפט קמא כי בנסיבות מעשה העבירה של המבקש בלבד יש משום קלון. זאת חרף קיומן של נסיבות בגינן הוקל עונשו של המבקש ועל אף העובדה כי חלקם של יתר המעורבים בפרשה היה גדול מחלקו של המבקש. כעת מבקש המבקש לערער על גזר הדין לעניין קביעת הקלון במעשיו.

2.לפי הנטען בבקשה שלפני, חרף חלוף זמן רב מיום שניתן גזר הדין, מתקיימים בעניינו של המבקש, מכלול השיקולים שנקבעו בפסיקה לשם הארכת המועד המבוקשת. לפי הנטען, סבל המבקש, כתוצאה מהרשעתו, ובייחוד מעובדת הטלת הקלון על מעשיו, ממצב נפשי קשה שבא לידי ביטוי בשלילת יכולתו לעמוד על זכותו לערער על גזר הדין. מצב נפשי זה, כך נטען, נמשך תקופה ארוכה עד לערעור, ורק לאחר שנחלץ ממנו יכול היה המערער לבקש את יומו בבית המשפט. המבקש טוען כי סיכוייו בערעור הם גבוהים נוכח העובדה כי פגם הקלון יוחס באופן מפלה רק למעשיו של המבקש, ולא לשאר המעורבים בפרשה.

3.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, נוכח חלוף הזמן הרב ממועד גזר הדין, מקבל עקרון סופיות הדיון משקל נכבד, כאשר מנגד הסברו של המבקש לאיחור בהגשת ההליך אינו משכנע. עוד טוענת המשיבה כי להערכתה סיכויי המבקש בהליך אינם גבוהים, היות ולסברתה יש טעם של ממש מדוע הוכרעה שאלת הקלון רק בעניינו של המבקש, באשר זה בחר להמשיך ולהחזיק בתפקידו כנבחר ציבור בכיר גם לאחר שהורשע בפלילים. גם הפערים בין המבקש לשותפיו לעבירה מושתתים על טעמים טובים ואין בהם משום הפליה פסולה.

4.לאחר עיון בבקשה ובטענות בעלי הדין שוכנעתי כי דין הבקשה להדחות. אמת, הדין אינו דורש קיומו של "טעם מיוחד" לשם הארכת מועד בדין הפלילי (ראו סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). יש גם ליתן משקל –למהות ההליך ולמעמדו של המבקש אל מול המשיבה. יחד עם זאת, טעם לאיחור נדרש גם בהליכים מסוג זה והוא הופך לצורך משמעותי יותר ויותר, ככל שחולף הזמן ומתבקשת אורכה ממשית יותר. במקרה שלפני, המדובר באיחור משמעותי ביותר. גזר דינו של בית המשפט קמא ניתן ביום 15.11.06, ומכאן שבקשה זו הוגשה בחלוף למעלה משנה מהמועד הקבוע בדין להגשת ערעור. הנטל על המבקש בנסיבות אלו כבד, ולא מצאתי כי הרים אותו. אכן, לפי הנטען, האיחור בהגשת ההליך נעוץ בעובדה כי עובר למתן גזר הדין היה המבקש שרוי במצב נפשי קשה, שלכאורה מנע ממנו לגבש ההחלטה לערער לערכאה זו. לא מצאתי כי די באמור בנסיבות העניין ועל פי התיעוד שצירף המבקש, כדי להאריך את המועד להגשת הליך בקרוב ל-13 חודשים. זאת בהינתן משקל ראוי לעקרון סופיות הדיון ולצפייתה הלגיטימית של המשיבה – ואף האינטרס הציבורי - כי בחלוף המועד להגשת הערעור יסתיים העניין. יצוין עוד, כי עיון בחוות הדעת הפסיכולוגית המצורפת לבקשה מעלה כי מלכתחילה הרקע לפניית המבקש לפסיכולוג היה על מנת "לאפשר הגשת הערעור מעבר לפרק הזמן הקצוב בחוק" וכי הנטען בבקשה שלפני חורג לכאורה משנקבע בחוות הדעת. זאת ועוד, חלפו חודשיים נוספים מאז ניתנה חוות הדעת ועד הגשת הבקשה דנן. על יסוד האמור, שוכנעתי כי אין הצדקה להיעתר לבקשה. מעבר לנדרש אוסיף, כי על פניו נראה כי אכן סיכויי ההליך אף הם אינם טובים, באופן, המצדיק הארכת המועד, וזאת מן הטעמים שהובאו בהרחבה בתגובת המשיבה לבקשה שלפני.

5.הבקשה להארכת המועד נדחית אפוא.