בש"פ 479/99 אלברט לוי נ. מדינת ישראל

העורר, המואשם בעבירה של חבלה חמורה בכוונה מחמירה, נעצר עד תום הליכי המשפט. לפי כתב-האישום, כאשר ישב הוא בבית-קפה באשקלון עם שלושה אחרים המואשמים עימו בכתב-האישום, התפתחה קטטה בינם לבין היושבים בשולחן סמוך. בקטטה זו נהרג אחד מיושבי אותו שולחן ואחרים נפצעו.

המדינה, שהגישה כתב-אישום אחד נגד כל הארבעה, לא ייחסה להם שותפות או קשר, אלא כל אחד מארבעת הנאשמים הואשם במעשה שאותו ביצע באופן אישי.

כך הואשם נאשם אחד ברצח, השני בפגיעה בדקירות אדם בסכין, השלישי בתקיפה והעורר עצמו בחיתוך אזנו של מיכאל גויימן באמצעות בקבוק.

בית-המשפט המחוזי שיחרר את הנאשם שהואשם בתקיפה, ועצר את השלושה האחרים, לרבות העורר.

בערר שבפניי טוען העורר כי בנסיבות העניין מן הראוי היה לנהוג בו כפי שבית-המשפט המחוזי נהג בנאשם שהואשם בתקיפה, ולמיצער, לקבוע לו חלופת מעצר.

הערר בעיקרו מוצדק.

כאמור, המדינה אינה מייחסת לעורר שותפות למעשי האחרים. האיש עצמו הוא יליד 1943, גימלאי של המשטרה, עברו נקי מעבירות אלימות ולחובתו שתי הרשעות שאינן נוגעות לענייננו.

מדובר איפוא בקטטה, שבה נעשה על-ידי העורר מעשה אלימות בודד. בנסיבות אלה אינני רואה מקום לעצור אותו עד תום ההליכים. עם זאת, העבירה, כשלעצמה, מקימה חזקת מסוכנות. לא ניתן גם להתעלם מביצוע העבירה יחד עם חבורה. על רקע זה הגעתי לכלל דעה כי יש לקבוע לעורר חלופת מעצר על-ידי הרחקתו מהעיר אשקלון שבה בוצעה העבירה.

אני מקבלת איפוא את הערר ומורה על שחרורו של העורר בתנאים הבאים:

א."מעצר-בית" ביישוב ניסנית הנמצא בקרבת מחסום ארז בבית בתו. העורר יהיה רשאי להסתובב בתוך היישוב, אך נאסר עליו לצאת ממנו לבד מלצורך התייצבות במשפטו בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

ב.הפקדת 15,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית בקופת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

ג.המצאת ערבות צד ג' על-סך 50,000 ש"ח.

ד.הימנעות ממגע כלשהו עם עדי התביעה או עם שותפיו לעבירה.

ניתן בזה צו לעיכוב יציאת העורר מהארץ. אם ברשות העורר דרכון עליו להפקידו במשטרה.

והיה והעורר לא יעמוד בתנאי מתנאים אלה, הוא ייעצר עד תום הליכי המשפט.