בש"פ 4794/99 בשארה אבו חדרה נ. הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים

בהסכמת בעלי הדין ניתנת בזה רשות ערעור ונדון בבקשה כאילו הוגש ערעור.

ניתנה היום, כ"ב באב תשנ"ט (4.8.99).

ש ו פ ט

ה ח ל ט ה

בפני בקשת רשות ערר לפי סעיף 38א(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפש) [נוסח חדש], התשכ"ט1969- (להלן: פקודת החיפוש).

ביום 31.1.99 עצר פקח של רשות שמורות הטבע מכונית ובה שמונה נוסעים וכן חמישה רובי ציד שאינם בנרתיק ושלוש חוגלות שנורו זמן קצר לפני כן. הפקח תפס את הרובים וכן גם רשיונות ציד שהיו ברשות נוסעי המכונית. המבקשים דנן עתרו לבית משפט השלום בבית שאן בעתירה להחזיר להם את התפוסים. המדינה באותה ערכאה הסבירה, שהתפיסה נעשתה לפי סעיף 32א לפקודת החיפוש, וכי יוגש כתב אישום נגד העותרים. אמנם הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בבית שאן, שבו מייחסים לחמשת המבקשים דנן עבירה של ציד באזור השומרון, שהוא אסור לציד.

אין מחלוקת, שהמבקשים עסקו בציד. גם אין מחלוקת שהם בעלי הרובים, ושהשתמשו ברובים האלה לצורך ציד. המחלקות היחידה היא לגבי המקום. המבקשים טוענים, שעסקו בציד בהרי הגלבוע, המותרים לציד, ואילו התביעה טוענת, שהציד נעשה מעבר לקו הירוק, שהוא שטח האסור לציד. השאלה הזו תוכרע בבית משפט השלום, ואינני נדרש לה כאן.

בבית המשפט המחוזי בנצרת הוגש ערעור על החלטת בית משפט השלום שדחה את הבקשה להחזרת התפוסים. הערעור הוגש בנימוק, שאין צורך לא ברובים ולא ברשיונות שנתפסו כדי להוכיח את האשמה. הרובים אינם יכולים לסייע בישוב המחלוקת לגבי המיקום של הציד. השופטת מוניץ בבית המשפט המחוזי בנצרת דחתה את הערעור בהחלטה ארוכה ומנומקת. אשר לרשיונות הציד, החליטה השופטת, כי היא שמעה שעומד להתקיים הליך שימוע בקשר להחזרתם, והוסיפה בסוף הפיסקה שדנה בנושא זה, כי "בסופו של דבר, אם יוחזרו הרשיונות, הרי שאין להם תוקף משפטי, אם הם יותלו בהליך השימוע". יותר לא דנה השופטת בעניין הזה. לי נאמר היום, שכבר התקיים הליך השימוע, וכי עדיין אין החלטה. אינני רואה צורך, במסגרת הבקשה הזו, להחליט בשאלת תפיסת הרשיון. מנכ"ל רשות שמורות הטבע רשאי להתלות רשיון או לבטלו על פי תקנות מיוחדות לעניין זה (סעיף 7ב לתקנות הגנת חיות הבר, התשל"ז1976-). העובדה שהוא רשאי להתלות את הרשיון אין לה נגיעה לשאלת התפיסה. יהיה כמובן, תמיד, אפשר לתפוס רשיון, אם הוא צריך להיות ראיה במשפט, אבל השאלה הזו לא תתעורר במשפט הזה. מכיוון שהדבר כבר עבר שימוע, אני לא אדון בדבר. הנושא העיקרי שבפני הוא הנושא של תפיסת הרובים. ב"כ המבקשים טוען, שאין צורך ברובים כדי להוכיח את האשמה שהתביעה טוענת לה, ואשר המבקשים מכחישים אותה. הם לא מכחישים שהם עסקו בציד באותו יום. הם מכחישים שהם עסקו שהם עסקו בציד במקום אסור, והרובים אינם יכולים להצביע על המקום.

אילו השאלה היחידה היתה שאלת הראיה במשפט הפלילי, הייתי מצווה על החזרת הרובים; אבל בחוק להגנת חיית הבר ישנו סעיף 12, שמסמיך את בית המשפט לחלט כלי ציד שנעברה בו עבירה. התביעה מודיעה לי, שיש כוונה לבקש חילוט כזה. בנסיבות כאלה, התפיסה מותרת, מכיוון שסעיף 32א לפקודת החיפוש אינו מגביל את סמכות התפיסה למוצגים שישמשו ראיה המשפט. התנאי היחיד הוא, שמדובר בחפץ, שנעברה בו עבירה או יש להניח שיעברו בו עבירה. הסעיף 32א האמור מסמיך שוטרים. הסעיף 11 לחוק הגנת חיית הבר מסמיך את פקחי רשות שמורות הטבע להשתמש, בין היתר, בסמכויות המסורות לשוטר לפי סעיף 32א האמור. כך, שהתפיסה לא היתה בלתי חוקית.

השאלה הנשאלת היא, האם יש מקום להחזיר את הרובים. לא כל דבר שנתפס כדין חייב להישאר בידי התביעה עד לסיום המשפט. עורך הדין עסאם, שמייצג את המבקשים, טוען שיש פתרון אחר: אפשר להשיב את הרובים לבעליהם, תמורת התחייבות כספית להמציאם לבית המשפט, אם יחליט על חילוטם. לדעת עורך הדין, כל ההתנהגות של פקחי רשות שמורות הטבע בנושא הזה היא ענישה בטרם עת. לדעתו, זו מדיניות. עורך הדין לא השתמש בביטוי חוסר לתום לב, אבל בעצם תמצית טענתו היא, שמשתמשים בסמכות הנתונה בחוק שימוש שלא בתום לב.

אני שומע מן הסניגור, שלפי דעתו, אפילו לא הוגש כתב אישום, וכי מה שהוגש לי הוא טיוטא בלבד. ב"כ המדינה טוענת, שכתב האישום הוגש כבר בחודש מאי.

לדעתי, זו שאלה של זמן סביר. אם תפסו חפץ ,שטוענים שנעברה בו עבירה, ורוצים לבקש את חילוטו, אין צורך להחזיר אותו קודם כדי לבקשו שוב. כל זה אם המשפט יסתיים תוך זמן סביר. אין הצדקה להחזיק חפץ של אדם, שאולי יזוכה בסופו של דבר, במשך תקופה לא סבירה, מתוך רצון לבקש חילוטו אם וכאשר יורשע.

משום כך, אני דוחה את ערעור, בכפוף לסייג הבא: אם לא יוגש משפט או אם יוגש משפט והוא לא יסתיים עד סוף שנת 1999, יהיו המבקשים רשאים לפנות מחדש לבית משפט השלום, כדי שהתפוס יוחזר להם, ובית המשפט ישקול אז בין היתר, מה הסיבה שהדיון לא הסתיים.