בש"פ 4799/10 חמודי שחאדה נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז, אשר קיבל את ערר המדינה על החלטת בית משפט השלום ובעקבות כך נעצר העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום מייחס לעורר ביצוע עבירות של ירי באזור מגורים, איומים והיזק לרכוש במזיד. העורר התקשר טלפונית למתלונן ודרש ממנו לשלם את חובו הכספי עבור מכשיר טלפון נייד. מששמע את תגובת המתלונן לפיה אין בכוונתו של הלה לשלם, איים העורר שאם לא יעשה כן – ירה בו, יהפוך אותו נכה וישרוף את כלי הרכב שלו. באותו הלילה, כך על פי כתב האישום, סמוך לשעה 3:00, ירה העורר "או מי מטעמו" לעבר ביתו של המתלונן כ-10 יריות. כתוצאה מהירי נופצה שמשת חלון בחדר שבבית המתלונן ונגרם נזק למיכל המים שמעל גג הבית. לאחר שהעורר נעצר, נפגשו המתלונן והעורר בעימות בתחנת המשטרה, במהלכו, על פי כתב האישום, איים העורר על המתלונן בשנית באמרו, בין היתר, "זו חצר קרבות אנחנו נראה מי ירד".

הסנגור לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. תסקיר מעצר המליץ על שחרור העורר לחלופה של מעצר בית מלא. בית משפט השלום בכפר סבא (מ"ת 18993-05-10 מפי השופטת מ' בן-ארי) אימץ את המלצת התסקיר, תוך ציון שהערב המוצע הינו דמות סמכותית. ניתן משקל בהחלטה להתרשמות שירות המבחן, לפיה "חווית המעצר מהווה חוויה מרתיעה" לעורר וכי הפיקוח עשוי לאיין את מסוכנותו. בית המשפט המחוזי, בקבלו את ערר המדינה על החלטת השחרור, התייחס לנסיבות המקרה ול"מהותן ונסיבותיהן וחוסר הפנמתו [של העורר] את העבירות שלכאורה עבר". הסנגור טען כי לא היה מקום להתערב בהחלטת בית משפט השלום וסמך ידיו על התסקיר שנערך בעניינו של העורר. עוד טען כי לאחרונה, על פי עדות המתלונן, נערכה סולחה בין הצדדים. מנגד, התובע תמך בגישת בית המשפט המחוזי והפנה להתנהגותו לכאורה של העורר על פי כתב האישום.

2.

המחוקק הציב את שאלת מסוכנותו של נאשם כשיקול מרכזי בהכרעה אם להורות על המשך מעצרו עד תום ההליכים. זאת, בכפוף לקיומן של ראיות לכאורה, עילת מעצר והיעדר חלופה. מסוכנותו של העורר גבוהה וברורה. על רקע עניין של מה בכך, איים ומימש איומו בדמות 10 יריות שנורו לכאורה על ידי העורר או אדם מטעמו לעבר ביתו של המתלונן. אם לא די בכך, בעימות שנערך בתחנת המשטרה ובנוכחות שוטרים – המשיך העורר בדרכו המאיימת. על רקע זה, אין להעניק משקל של ממש לעדות המתלונן בשלב מאוחר יותר, לפיה הוא חוזר בו מזיהוי העורר כיורה וכי נערכה סולחה בין השניים. בבקשה מעין זו, על בית המשפט לצפות פני עתיד ולהעריך מה תהא התנהגות הנאשם אם זה ישוחרר. כאן, המימוש המיידי של איום העורר, השימוש בנשק על ידו או גורם מטעמו כלפי ביתו של המתלונן בשעה 3 לפנות בוקר והאיום במשטרה שטומן בחובו מסר לפיו אין גורם היכול להרתיעו – כל אלה, שהוכחו לכאורה, מבססים היטב את מסוכנותו. באשר לתסקיר – הרי שצוין בו גם כי לא ניתן לשלול סיכון להתנהגות בעייתית חוזרת על רקע אופיו של העורר.

3.

הערר נדחה.