בש"פ 4805/10 מדינת ישראל נ. משה זריהן

1.

מונח בפניי ערר מטעם המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפיה שוחררו המשיבים בתנאי מעצר בית מלא, התקנת אזוק אלקטרוני, ערבות עצמית וצד ג' ועירבון כספי בסך 10,000 ₪.

על פי האמור בכתב האישום, התגלע סכסוך בין בעל מועדון בנתיבות (להלן 'המתלונן') ואחיו לבין משיב 1. משיב 2 הינו חברו של משיב 1. לקראת סוף אפריל השנה קשרו המשיבים קשר להצית את המועדון. לקידום מטרה זו, הצטיידו המשיבים במיכל ובו חומר דליק מסוג בנזין. בתאריך 23.04.10 בשעה 22:30 הגיעו למועדון שבבעלות המתלונן, שפכו חומר דליק בכניסה אליו, הציתו אותו וכתוצאה מכך בערה אש ושרפה את דלתות הכניסה למועדון ומדרגותיו. האש כובתה על ידי צוות כיבוי אש. המשיבים נעצרו, כאשר בעת המעצר החזיק משיב 1 סכין באמתחתו. הם הואשמו בעבירות של קשירת קשר לפשע (499(א)(1)) והצתה (448(א) רישא – שתי העבירות לפי חוק העונשין התשל"ז – 1977) . משיב 1 הואשם גם בעבירה של החזקת סכין שלא כדין.

בית המשפט המחוזי קבע כי ישנן ראיות לכאורה התומכות במיוחס למשיבים וציין שעילת המעצר אינה שנויה במחלוקת. הוזמנו תסקירי מעצר והוחלט כאמור לשחרר את המשיבים. התביעה הדגישה את נסיבות ביצוע העבירה וההיבטים השליליים בתסקירים ואילו הסנגורים סומכים ידיהם על החלטת בית משפט קמא. נטען בפניי כי המשיבים נעדרים עבר פלילי ושהתסקירים המליצו על כך שניתן לשחררם בכפוף לתנאים מגבילים מתאימים.

2.

סעיף 21 ל חוק סדר הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) התשנ"ו 1996 שם דגש על המסוכנות הנשקפת מנאשם כאמת מידה מרכזית בשיקול אם להותיר אותו במעצר עד סיום ההליכים אם לאו. כאן, קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר אינו שנוי במחלוקת. מעשיהם לכאורה של המשיבים מצביעים על מסוכנות גבוהה. החלטה להצית מועדון הממוקם בעיר, בשעה שלא ברור מי נוכח בו, עלולה הייתה להסב פגיעות של ממש בגוף. תחילתה של אש ידועה למבעיר, אך סופה אינו ידוע ואינו נשלט. נכון הוא שמשיב 1 (יליד 1989) ומשיב 2 (יליד 1991) הינם ללא עבר פלילי, אך לעת הזאת, לכאורה, החליטו לפעול ללא ריסון, כאשר אש הנקמה בערה בהם תרתי משמע.

אכן, מצוות המחוקק אף בעבירות חמורות היא כי בית המשפט יתור אחר חלופה ראויה. לשם כך, הוזמנו תסקירים. בהחלטתו ציין בית המשפט המחוזי "ביחס לשני המשיבים התרשם שירות המבחן ממסוכנות גבוהה, אשר מקורה במרכיבי אישיותם של המשיבים, המפורטים בתסקיר". אומנם, בית משפט קמא הגיע למסקנה כי ניתן לנטרל מסוכנות זו באמצעות תנאי שחרור קפדניים, כפי שנקבע. ברם, נראה כי מרכיבי המקרה אינם מובילים לתוצאה זו. השילוב בין חומרת המעשה לבין התרשמות השירות משני המשיבים מוליך למסקנה כי קיים חשש של ממש שהמשיבים לא יקפידו על תנאי שחרורם לאורך זמן. בל נשכח כי אזוק אלקטרוני אינו חלופה אמיתית והוא תלוי בשיתוף הפעולה של המשוחרר. בהנחה שהמשיבים עברו את העבירה, קשה להבין מה גרם לשני אנשים צעירים, ללא עבר פלילי ואשר שירתו בצבא, לרמוס ברגל כה גסה נורמות התנהגות נורמטיבית. עם זאת, משהתנהגו כפי שהתנהגו לכאורה – המשמעות היא שמתן אמון בהם כמוהו כאי מתן המשקל המתבקש למסוכנות העולה מסיפור המעשה שבכתב האישום. בידעם כי ייתכן שיורשעו וייגזר עליהם עונש חמור ולנוכח הרקע והתהליכים שהולידו לכאורה את העבירה המיוחסת להם – קיים חשש שהמשיבים עלולים להחליט לפגוע במתלונן או לשבש בדרך זו או אחרת את הליכי המשפט.

3.

סיכומו של דבר, בשים לב לטיב הראיות לכאורה, עילת המעצר והתרשמותו של עורך התסקיר משני המשיבים – דין הערר להתקבל. המשיבים ייעצרו עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדם.