בש"פ 4807/10 מדינת ישראל נ. אנוואר גבארה

1.

מונח בפניי ערר מטעם המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ק' רג'יניאנו, עמ"ת 5516-06-10), אשר הורה על שחרור המשיב בניגוד להחלטת בית משפט השלום בכפר סבא (השופטת ר' קרלינסקי, מ"ת 17107-04-10). על פי כתב האישום, עבר המשיב עבירות של פריצה לרכב, ניסיון לגניבת רכב, חבלה במזיד, מעשה פזיזות ורשלנות ברכב, חצייה באור אדום, אי ציות לתמרור, נהיגה ללא רישיון, נהיגה ללא ביטוח והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. סיפור המעשה הוא שהמשיב ניסה לפרוץ לרכב ובהגיע שוטרים למקום ברח ממנו ברכבו, תוך שהוא נוהג בצורה רשלנית. המשיב בעל עבר פלילי ואף ריצה עונשי מאסר לתקופה ממושכת.

בתי המשפט שדנו במקרה קבעו שהתביעה הצביעה על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. באשר לחלופה, נדון עניינו של המשיב שוב ושוב על ידי בית משפט השלום, תוך דחיית מספר חלופות שנקבעו כלא ראויות. עם זאת, בהחלטה מושא ערר זה הורה בית המשפט המחוזי על שחרורו של המשיב בתנאי מעצר בית מלא בבית אמו, בפיקוחה ובפיקוח אחיו. זאת, תחת מנגנון של איזוק אלקטרוני. כן חויב המשיב להפקיד ערבות עצמית וערבות צד ג'.

2.

אכן, ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת במקרה זה. במובן

זה, המקרה גבולי. לצדה של המדינה עומד עברו הפלילי של המשיב ובמידה מסוימת התנהגותו הלכאורית על פי עובדות כתב האישום הנדון. מהצד האחר, עילת המעצר אינה בעלת עוצמה גבוהה. בנוסף, קיימת חולשה מסוימת בראיות לכאורה על פי בית המשפט המחוזי ומסקנתו בדבר החלופה ניתנה תוך התייחסות לתסקירי המעצר שנערכו. במצב המתואר, הגעתי למסקנה שהמקרה אינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור בדמות מתן החלטה להורות על מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי בחן את הנתונים הרלוונטיים ואין לומר כי אחד מהמרכיבים הקובעים בכגון דא הינו כה חמור או בולט עד כדי לחייב מתן החלטה על ידי ערכאה זו לעצור את המשיב עד תום ההליכים.

3.

הערר נדחה.