בש"פ 4807/14 יפים אלישקוב נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' גורפניקל ) מיום 25.6.2014 במ"ת 14305-05-14, בגדרה הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.

על פי המתואר בכתב האישום איוון פרילוצקי (להלן: המנוח ), יליד 1945, התגורר עם רעייתו בדירה בחולון בשכירות. לאחר פטירתה, המשיך לגור בגפו בדירה. סמוך לחודש מרץ 2014 פנה המנוח למתווך על מנת שימצא עבורו שותף לדירה, וביום 24.3.2014 חתמו העורר והמנוח על הסכם שכירות, ובעלת הבית הסכימה כי העורר יתגורר בדירה לתקופת ניסיון בת כחודשיים ימים (להלן: התקופה ). במהלך התקופה בה התגוררו יחד המנוח והעורר, התגלעו ביניהם מעת לעת חיכוכים ובשלהי התקופה, החליט המנוח לעזוב את הדירה והודיע על כך לבעלת הדירה. ביום 21.4.2014 בצהרי היום שוחחה אחותה של בעלת הדירה (להלן: האחות ) עם העורר והבהירה לו כי עליו לעזוב גם הוא את הדירה בתום התקופה. העורר השיב בתגובה בכעס ושאלה האם ברצונה שהוא יגור ברחוב. סמוך לשעה 20:00 שוחחה האחות בשנית עם העורר שאמר לה, כי בכוונתו לעזוב את הדירה.

על פי הנטען בכתב האישום, באותו יום, בין השעות 20:00-23:00 עקב השיחות עם האחות ועל רקע המחלוקת, גמלה בליבו של העורר החלטה לגרום למותו של המנוח. העורר והמנוח עמדו בפרוזדור שבין המטבח לסלון, העורר ניגש למטבח, נטל סכין עם להב באורך כ- 20 ס"מ ודקר את המנוח 4 דקירות בכוונה לגרום למותו: פצע דקירה בצוואר משמאל, פצע דקירה באזור הבריח משמאל, פצע דקירה בחזה משמאל ופצע דקירה בבסיס הצוואר מימין. בנוסף, גרם העורר למנוח לפחות ל-8 פצעי חתך ושריטה בפנים, שני פצעי חתך באצבעות כף היד השמאלית ושלושה פצעי שריטה בגב. לאחר שהמנוח נפל לארץ ושעה שהתבוסס בדמו, ניגש העורר למטבח, שטף את ידיו המגואלות בדם, שטף את הסכין, אשר שימשה לרצח והחזירה למגירה. לאחר מכן החליף העורר את בגדיו ונעליו המגואלים בדם ויצא מהדירה כשהוא משאיר את המנוח שותת דם. בשעה 00:55, נקבע מותו של המנוח בדירה, על ידי איש מד"א.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשה בקשה להורות על הארכת מעצרו עד תום ההליכים.

בהחלטתו מיום 25.6.2014, שניתנה על אתר, הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. נקבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירת הרצח על ידי העורר. הראיות מלמדות על דקירות וחתכים רבים, המצביעות על פעילות רצופה ואלימה מצד העורר. נקבע כי גרסת ההגנה העצמית אינה נתמכת בראיות אובייקטיביות, וטענת העורר כי הוא עצמו נחבל, נתמכת אך בסימן חבלה אחד בפנים. בית המשפט ציין כי העורר מסר שלוש גרסאות שונות, כאשר לפי שתי הגרסאות הראשונות, הוא לא נתקף, אלא לכל היותר התנהל ויכוח, שבמהלכו דקר העורר את המנוח; וכי "התמונות מצביעות על זירת אירוע שנראית כמו 'בית מטבחיים' – גופת המנוח מוטלת בשלוליות דם והדירה עצמה מרוחה בכתמי דם מרובים". לסיכום, נקבע כי המעשה שביצע העורר נגוע באכזריות ובאלימות רבה, ולפיכך לא תסכון חלופת מעצר.

על כך נסב הערר שבפניי.

4.

העורר טוען כי הדקירות בוצעו מתוך הגנה עצמית. לדבריו, הוא שכב במיטתו והעורר העיר אותו באגרסיביות, תוך צעקות משפילות בנוסח "אני אאנוס אותך". לטענתו, המנוח נעל את הדלת בדירה, הוא ניסה לצאת אך המנוח שנעמד ליד הדלת היכה אותו והוא איבד את עשתונותיו והתגונן בסכין שנטל. העורר הדגיש כי כבר בעדותו הראשונה במשטרה ובמהלך השחזור מסר כי ספג מכות ידיים קשות מהמנוח שהיה בגילופין, ובשל כך נטל הסכין מהשיש במטבח. לטענת העורר הוא הזהיר את המנוח לבל ימשיך להכותו, ורק כאשר המנוח לא הפסיק, דקר אותו בעודו מנסה להימלט על נפשו, כשדלת הדירה נעולה. לאחר מכן התקשר לילדיו ובא עמם להסגיר עצמו למשטרה.

לטענת העורר, בשל חשיבותו של סרטון השחזור היה על בית משפט קמא לצפות בשחזור טרם מתן ההחלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה. לשיטתו, גם אם ייקבע שלא מתקיים הסייג של הגנה עצמית, אזי מדובר בעבירת הריגה ולא רצח; ומכל מקום גם לגבי עבירת הרצח נדרש לבחון האם ניתן להפיג את מסוכנותו בחלופת מעצר, לאור הנסיבות הספציפיות של המעשה והעושה. לטענתו, הנסיבות הספציפיות של המקרה דכאן – התגוננות מפני אדם אלים גדול מימדים השרוי בגילופין, אי יכולת להימלט מפניו, העדר עבר אלים, הסגרת עצמו לידי הרשויות מיד לאחר ביצוע המעשה, גילו המבוגר ומצב בריאותו הרעוע – מצביעות על כך שהמסוכנות הטמונה בו מתייחדת למצבים נדירים וחריגים, ויש להורות על שחרורו לחלופה, ולחילופין להורות על עריכת תסקיר מבחן בעניינו.

5.

אומר בקצרה, כי דין הערר להידחות.

נוכח טענת העורר כי בית משפט קמא לא צפה בקלטת השחזור, צפיתי בקלטת ואין בה כדי לשנות את המכלול הראייתי אשר ללא ספק יוצר פוטנציאל ראייתי להרשעת העורר בעבירה המיוחסת לו. אעמוד להלן על תמצית הדברים:

א .

מניע

– בסמיכות למעשה נודע לעורר כי עליו לעזוב את הדירה. מעדותה של אחותה של בעלת הבית, עולה כי העורר הגיב על כך בכעס. אציין כי מחומר הראיות עולה כי נושא הדיור והמגורים העסיק עד מאוד את העורר, וגרם לו להיכנס ללחצים לדיכאון ולחץ.

ב .

לא היתה זו הפעם הראשונה שהעורר והמנוח התעמתו ביניהם. כך עולה גם מפנייתו של המנוח למשטרה ביום 10.4.2014, כשבועיים לפני הארוע מושא דיוננו. לשוטר שהגיע אל המקום נמסר על ידי המנוח והעורר כי לא הייתה אלימות ביניהם.

ג .

הודעות בעלת הדירה ואחותה, הודעות בניו של המשיב ובתו החורגת של המנוח, השופכים אור על כך שהמנוח והעורר "לא הסתדרו" ביניהם יחדיו בדירה.

ד .

בדוח הפעולה של רס"ל אלעד כהן

שישב עם העורר בניידת נכתב כי העורר הסביר לו ש"היה בלאגן בדירה" מבלי לספר ומבלי להדגים כי המנוח תקף אותו (ומבלי שנעלמה מעיני העברית העלגת שבפי העורר).

ה .

מספר הדקירות, סוג הפגיעות ומיקומן בגוף מקשים עד מאוד על הטענה להגנה עצמית. החתכים בכפות ידיו של המנוח מתיישבים עם נסיונות של המנוח להגן על עצמו מפני הסכין בה הותקף על ידי העורר. לכך יש להוסיף את תמונות זירת הרצח, שבית משפט קמא תיאר, ולא בכדי, כבית מטבחיים. גם בהנחה שהמנוח עמד בפתח הדלת וחסם את יציאתו של העורר, כטענתו, קשה לקבל את טענת ההגנה העצמית נוכח תמונות זירת הרצח.

ו .

הגרסאות של העורר – בכל הגרסאות העורר מזכיר כי המנוח היה שתוי והעיר אותו וקילל אותו בגסות, אך בעוד שבגרסאות הראשונות, לרבות השחזור, הוא מתאר כי נטל סכין מהמטבח ודקר את המנוח, ובחקירתו מיום 27.4.2008 אומר כי לקח את הסכין בשביל הביטחון שלו (לדוגמה, בעמ' 11 ובעמ' 45 לתמליל), הרי שבהודעה מיום 1.5.2014 העורר כבר טוען כי המנוח נטל את הסכין ונתן לו מכה ביד וחטף את הסכין מידו (לדוגמה, בעמ' 42 לתמליל).

דווקא קלטת השחזור, שהעורר כל כך תולה יהבו בה, אינה תומכת לכאורה בטענת ההגנה העצמית. העורר מספר על הקללות הגסות שהרעיף עליו המנוח לאחר שהעיר אותו, כי לאחר מכן המנוח ניצב בפתח הדלת בעוד העורר ביקש לפתוח את הדלת כדי ללכת לוועד הבית בקומה למעלה, ומאחר שהמנוח עמד בדרכו, חזר העורר למטבח נטל סכין ודקר אותו. מהדברים עולה כי העורר הוא שיזם את נטילת הסכין והוא שהגיע עם הסכין לדלת, שם עמד המנוח בדרכו.

ז .

טענת העורר כי המנוח היה גדל מימדים והתנפל עליו התבררה כמופרזת. שלא כטענת העורר, המנוח לא היה בגובה 2 מטר

ולא שקל 130 ק"ג , אלא היה בגובה 176 ס"מ ושקל כ- 90 ק"ג . בחקירתו אף סיפר העורר כי המנוח התקשה לעמוד והרגליים שלו רעדו. תיאור זה לא מתיישב עם תיאורו של המנוח כבריון גדול מימדים שהפיל חיתתו על העורר. אציין כי מהודעתה של בתו החורגת של המנוח עולה כי המנוח היה בן 69, נטל תרופות וסבל מסוכרת ובעיות לב.

ח .

ניתן היה לצפות, כי לעורר, שלטענתו הגן על עצמו מפני המתקפה של המנוח, ייגרמו חבלות בגופו. למעט חבלה מינורית בלחי, לא נמצאו חבלות נוספות על גופו של העורר (ולא נעלמה מעיניי טרונייתו על כך שלא בוצעה בו בדיקת חיים, במסגרתה צריך היה לבדוק את כל הגוף).

ט .

לכך יש להוסיף גם את קור הרוח שהעורר גילה לאחר הארוע. הוא החליף את בגדיו ונעליו, שטף את הידיים, שטף את הסכין וניגב אותה (לא בהצלחה יתרה כפי שנחזה מהדם בתחתית הלהב בתמונה) והחזירה למגירה.

6.

סיכומו של דבר, שדי בכל אלה כדי ליצור פוטנציאל ראייתי לעבירה המיוחסת לעורר. לטענת המאשימה, המדובר ברצח שנעשה בדם קר ובאכזריות, כאשר העורר משאיר את המנוח להתבוסס בדמו ואף לא טרח להזעיק עזרה.

כשלעצמי, איני מוציא מכלל אפשרות כי המנוח אכן היה שתוי, העיר את העורר וקילל אותו נמרצות ובגסות יתרה, כפי שתיאר העורר בשחזור. על רקע זה, כמו גם על רקע התקריות הקודמות בין השניים והתחושה שהמנוח מנצל אותו וגובה ממנו שכר דירה ביתר, איבד העורר את עשתונותיו. אך גם בהנחה כי העורר יורשע בסופו של יום בעבירת הריגה, הרי שנוכח נסיבות המקרה, ונוכח מסוכנותו שעולה הן מהמעשה והן ממצבו הנפשי, כפי שמשתקף מתוך החומר (ולא רק מהבדיקה הפסיכיאטרית) – הרי שחלופת מעצר לא תסכון.

7.

אשר על כן, הערר נדחה.