בש"פ 481/16 דוד פרץ נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 19.1.2016, שבמסגרתה דחיתי את בקשת המבקש, תושב העיר אילת, להעברת מקום דיון בת"פ 48320-01-15 מבית משפט השלום בתל אביב לבית משפט השלום באילת, וזאת מטעמי שיהוי.

בבקשה לעיון חוזר נטען כי הבקשה להעברת מקום דיון לא הוגשה בשיהוי ככלל; וזאת משום שהמועד הרלוונטי לבחינת שאלת השיהוי הוא המועד שבו מונה למבקש עו"ד. בהקשר זה נטען כי באת-כוח המבקש מונתה לייצגו מטעם הסניגוריה הציבורית ביום 3.9.2015 והצליחה ליצור עמו קשר ראשוני ביום 1.12.2015. כן נטען כי ביום 12.1.2016 ולנוכח בקשת המבקש, העבירה באת-כוח המבקש לידי המשיבה את הבקשה להעברת מקום הדיון לצורך קבלת תגובה, וימים ספורים לאחר מכן הוגשה הבקשה לבית משפט זה. בנסיבות אלה, נטען כי לא חל שיהוי בהגשת הבקשה. לגופו של עניין, המבקש טען כי הגעה לבית המשפט בתל אביב תקשה עליו מאוד, הן לנוכח המרחק הרב בין אילת לתל אביב והן לנוכח עלויות הנסיעה הגבוהות. עוד ציין המבקש כי ההליך בעניינו מתנהל במסגרת של ימי הקראות, כך שקיים סיכוי סביר כי ההליך, בדומה למרבית התיקים המתנהלים במסגרת זו, יסתיים במשא ומתן והסדר בין הצדדים.

המשיבה מתנגדת לבקשה לעיון חוזר. לטענתה, הבקשה לא מגלה כל עילה שעשויה להצדיק את העברת מקום הדיון בתיק; זאת מאחר שהמבקש אינו מתכוון להודות במיוחס לו בכתב האישום, כך שייתכן ויהיה צורך בהעדת שבעה עדי תביעה, כולם תושבי המרכז. בנסיבות אלה, נטען כי מאזן הנוחות נוטה בבירור להותרת מקום הדיון בתל אביב.

דין הבקשה לעיון חוזר להידחות. המבקש ידע כבר מחודש ינואר 2015, מועד הגשת כתב האישום נגדו בבית המשפט בתל אביב, כי משפטו עתיד להיערך שם, ולא באילת. כעולה מהבקשה לעיון חוזר, רק בסמוך ליום 12.1.2016, ביקש לראשונה המבקש להעביר את מקום הדיון לאילת, ומדובר אפוא בשיהוי ניכר שלא ניתן לו כל הסבר. משכך, לא מצאתי כל עילה לעיון חוזר בהחלטה מיום 19.1.2016. אף לגופם של דברים, נראה כי יש ממש בתגובת המשיבה שלפיה המבקש אינו מתכוון להודות במיוחס לו בכתב האישום. כל שצוין בבקשה להעברת מקום הדיון הוא כי קיים סיכוי סביר שההליך בעניינו של המבקש "יסתיים במשא ומתן והסדר בין הצדדים מבלי שהתביעה תידרש להביא עדים לבית המשפט". ככלל, העברת מקום הדיון ללא הודאה מלאה בעובדות כתב האישום נעשית רק במקרים חריגים ויוצאי דופן . בנסיבות המקרה כל שצוין הוא כי המבקש נכון להגיע להסדר עם המשיבה בעניינו, אולם בה בעת קיימת אפשרות שעדי התביעה מטעם המשיבה, המתגוררים באזור המרכז, יידרשו ליתן עדות בהליך. אין באמור כדי להצדיק סטייה מן הכלל, והתוצאה היא שהבקשה נדחית. מיותר לומר כי המבקש זכאי לכפור במיוחס לו.