בש"פ 4812/10 זמנה ביילין נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, לפיה נפסק כי העורר ייעצר עד לסיום ההליכים, כפי שנקבע על ידי בית משפט השלום. נגד העורר הוגש כתב אישום, המייחס לו ביצוע עבירות של איומים, תקיפה סתם, גניבה וכליאת שווא. על פי הנטען בכתב האישום, ביקש העורר בתאריך 19.2.10 מהמתלונן שייתן לו בגדים ונעליים. משנענה בסירוב, נטל העורר – אשר שהה באותה עת בביתו של המתלונן – סכין מטבח ונופף בה לעברו של האחרון וכן נטל בקבוק זכוכית ואיים על המתלונן שינפצו על ראשו. בהמשך, תקף העורר את המתלונן בכך שהדפו לעבר חדר האמבטיה, איים עליו לבל יצא מהחדר וסגר את הדלת בעוד המתלונן מצוי בפנים. משניסה המתלונן לצאת מחדר האמבטיה, נטל העורר בשנית את בקבוק הזכוכית ושב והניפו לעבר המתלונן, באיימו כי ינפץ את הבקבוק על ראשו. בעת שהמתלונן שהה בחדר האמבטיה, גנב העורר סכום של 400 ₪ וטלפון נייד השייכים למתלונן. ביום 10.4.10 שב העורר בשנית לבית המתלונן, דפק על דלתו ודרש מהאחרון כסף. העורר נעצר לאחר שהמתלונן הזמין משטרה.

טענתו העיקרית של הסנגור היא שיש להורות על שחרור מרשו לקהילה טיפולית "מלכישוע" בהתאם להמלצת שירות המבחן. ישנה הסכמה מצד העורר בדבר קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. התביעה מתנגדת לערר, מנימוקיו של בית המשפט המחוזי – כפי שיובהר.

2.

אכן, מצבו האישי של העורר מורכב הוא. העורר, בן 31, מכור לחומרים פסיכו אקטיביים ובעל עבר פלילי עשיר. לטענתו, בגיל 10 החל לשתות אלכוהול ובמהלך השנים שחלפו מאז התנסה בשימוש בסמים קשים. לדבריו, מאז מעצרו הנוכחי לא עשה עוד שימוש בסם. שירות המבחן ציין כי בעורר בולטים דפוסי התנהגות אלימה, אך לנוכח הכרתו של העורר בהתמכרותו – הוצע שיותר לו לצאת לצורך עריכתו של ראיון קבלה לקהילה הטיפולית "מלכישוע".

מבלי להתעלם מהקשיים האישיים שפוקדים את העורר, מצוות המחוקק מורה לבית המשפט לבחון את מסוכנותו של נאשם, אשר אשמתו הוכחה לכאורה, במסגרת בקשה להארכת מעצר עד לסיום ההליכים. סיפור המעשה מלמד על מסוכנות ברמה ניכרת הנשקפת מהעורר. הוא נטל סכין מטבח ונופף בה לעבר המתלונן. מאוחר יותר אף נטל בקבוק זכוכית ונהג באופן דומה. העורר כלא את המתלונן בחדר. אומנם, הוא לא פגע במתלונן. אולם, הוא איים לפגוע בו, תוך שימוש בנשק קר ובגנבו ממנו כסף ומכשיר טלפון נייד. העורר הגדיל לאיים עליו בתחנת המשטרה. בהתחשב בכל אלה, נראה כי בשחרור העורר בשלב זה יש להתעלם מהאינטרס הציבורי. גישת הפסיקה היא שככלל אין להורות על שחרור לצורכי גמילה במסגרת בקשה למעצר עד לתום ההליכים. אכן, על פי טענת הסנגור היה העורר מעוניין בגמילה במהלכה של השנה האחרונה, אך התפנית המיוחלת לא חלה בעטיין של סיבות שאינן תלויות במרשו. ברם, לא ניתן להתעלם מהתנהגותו הלכאורית של העורר, שעה שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה. ייתכן שהעורר מודע להתמכרותו, אך – על פי החומר – לא לדפוסי ההתנהגות האלימה שלו. יודגש כי עבירות האלימות הן המופיעות בכתב האישום.

3.

אינני סבור, אפוא, כי נפלה טעות משפטית בהחלטותיהן של שתי הערכאות הקודמות. הערר נדחה.