בש"פ 4815/00 אדוארד גדאייב נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור את העוררים עד גמר ההליכים נגדם. במהלך טיעוניו של בא-כוח העוררים, ביקש הוא להגיש מספר מסמכים שלא היו בידיו ולא היו בפני בית המשפט קמא עובר למתן החלטתו.

מסמכים אלה, מכרסמים - לטענתו - בראיות שבידי התביעה, עד שיש בהם כדי לשמוט את הקרקע מתחת לקיומן של ראיות לכאורה.

המסמכים הם שני מזכרים מ- 2.2.2000 ו15.2.2000- שנרשמו על ידי אנשי מודיעין משטרתיים מפי שני מתלוננים שמסרו עדויות במשטרה ושעל בסיס עדויותיהם מושתתים כמה מהאישומים המיוחסים לעוררים. לטענת הסניגור, קיימות סתירות בין הרשום במזכרים אלה מפי המתלוננים לבין דבריהם ועדויותיהם במשטרה. לגבי אחד משני המתלוננים, מצא לנכון מפקח משטרתי לערוך מפגש בין רכז המודיעין שרשם דברים מפיו של אותו מתלונן, לבין המתלונן, על מנת לברר אי התאמה לכאורית בין מה שנרשם במזכר מפי המתלונן לבין מה שנמסר על ידו במשטרה. המזכר הוא אחד המסמכים שאותם ביקש הסניגור להגיש, כשבפיו טרוניה על שהמסמכים לא נמסרו לו כחלק מהחומר המשטרתי שנמסר לו, לפני הדיון.

בית המשפט המחוזי, כב' השופט הרטל צבי, כתב החלטה מפורטת ומנומקת בה החליט לעצור את העוררים יחד עם חמישה אחרים. הוא ראה ובדק את כל החומר הרלוונטי והתייחס אליו בהחלטתו. המסמכים שבפני לא היו בפניו.

מבלי לחוות דעה כלשהי לעניין אותם מסמכים ולעניין השלכתם על שאלת המעצר, מוצאת אני, כי ראוי הוא שהמסמכים יוגשו לבית המשפט המחוזי ויבדקו על-ידו. לאחר שמיעת טענות הצדדים ביחס אליהם, ישקול הוא אם יש מקום לשינוי החלטתו, אם לאו.

התיק מוחזר איפוא, כאמור, לבית המשפט המחוזי, לכבוד השופט הרטל.