בש"פ 4817/09 משה טישלר נ. מדינת ישראל

בחודש מרץ 2009 איים העורר, תוך שהוא מחזיק בסכין, על בת זוגו (להלן: המתלוננת) כי ירצח אותה. בהמשך, משהחלה לאסוף את חפציה, הוא תקף אותה, הפילה לרצפה, ונופף עם הסכין בתנועות איום. כתוצאה מכך נחתכה המתלוננת בידה.

בגין עובדות אלו יוחסו לעורר עבירות של תקיפת בת-זוג, תקיפה חבלנית של בת זוג ואיומים.

בד בבד עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים. בית משפט השלום מצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתם של האישומים וכי קיימת עילת מעצר. מאידך, החלופה אותה הציע העורר לא נמצאה ראויה, ועל כן הוחלט לעוצרו עד תום ההליכים.

העורר, שהתקשה להשלים עם החלטתה של הערכאה הדיונית, הביא את השגותיו בפני בית המשפט המחוזי. זה האחרון שב ובחן את הראיות, ומצא כי הן עונות על דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, ועקב כך גם קמה עילת מעצר. באשר לחלופה המוצעת (ישיבת "פרי מגדים" בצפת), נקבע כי אין בה כדי לקיים פיקוח הולם על העורר, ועל כן ובכפוף לדחיית הערר נקבע, כי העורר יהיה רשאי להציע חלופה אחרת. כנגד החלטה זו משיג העורר בפני.

אין בידי להיעתר לערר. החלופה שהוצעה על ידי העותר ממוקמת בעיר מגוריה של המתלוננת, ומקובלת עלי דעתו של שרות המבחן לפיה אין בחלופה זו כדי לתת מענה לסכנתו של העורר לבת זוגו. לא נעלמה מעיני העובדה כי המתלוננת עצמה שוב אינה עומדת על הרחקת העורר, והיא אף טוענת כי העורר כלל לא נהג בה באלימות. עם זאת, לא אוכל להתעלם מן החשש שלחזרתה של המתלוננת מגרסתה המפלילה היו מניעים נוספים, ועל כן נראה לי כי הפתרון הרצוי הוא בדרך של הצעת חלופת מעצר אחרת, הרחק ממקום מגוריה של המתלוננת. ככל שתימצא כזו, יהיה רשאי העורר להציעה לבית משפט השלום, שלאחר שיבחן אותה באמצעות שרות המבחן, יאמץ או ידחה אותה על פי שיקול דעתו.

נוכח האמור, הערר נדחה.