בש"פ 4820/99 אשרף ביארי נ. מדינת ישראל

זהו ערר על מעצרו של העורר עד תום ההליכים בכתב אישום שהוגש נגדו בבית המשפט המחוזי בחיפה, ואשר בו מיוחסת לו ולנאשם נוסף עבירה של החזקת סם מסוכן מסוג הירואין במשקל של 142 גרם.

מלבד שני הנאשמים שבאותו כתב אישום הוגש בנפרד כתב אישום נגד בעל הדירה בה נמצא הסם.

לדירה הזו נכנסו בשעתו שלושה שוטרים. קודם שניים ואח"כ שוטר, ששמו הפרטי מוטי. לפי עדותו של אחד השוטרים, בעל הדירה נראה רץ לשירותים וזורק מבעד לחלון חפיסות שנתגלו אח"כ על גגון שנמצא מחוץ לבית ובהן קצת יותר ממאה גרם הירואין. מלבד זאת נמצאה בדירה, סמוך לעורר דנן, חבילה של 43 גרם הירואין. השוטר מוטי מעיד, שהוא ראה את העורר דנן משליך את החפיסה הזו. יתר השוטרים לא ראו דבר.

כשהוגש כתב האישום נגד העורר ושותפו, הוגשה יחד עם זאת בקשה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. השופטת הנכבדה בבית המשפט המחוזי שדנה בבקשה, כב' השופטת נ' שרון, החליטה לעצור את העורר עד תום ההליכים מפני שלדעתה, יש ראיות לכאורה נגדו, והוא לא הצליח לסתור את חזקת המסוכנות הקבועה לגבי מי שחשוד בעבירת סמים (סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו1996-. את חברו לכתב האישום ציוותה השופטת הנכבדה לשחרר בחלופת מעצר שנקבעה בהחלטתה.

בפני מונח עררו של העורר, ועו"ד בולוס מטעמו טוען שתי טענות: האחת היא, שהראיות השופטת הנכבדה ראתה אותן כראיות לכאורה אינן יכולות להביא להרשעה. משום כך, לא היה מקום למעצר של אף אחד מן המשיבים בבית המשפט קמא. לחלופין, אם בית המשפט בכל זאת סברו שהיתה ראיה לכאורה, הרי שלא היה מקום להפלות בין המשיבים שהיו לפני השופטת.

לא היו ראיות - הכיצד? טוען עו"ד בולוס, שעל עדותו של השוטר מוטי אי אפשר לסמוך, שכן יתר השוטרים לא ראו מה שנדמה לו שראה. בנוסף לכך, אין גם הגיון בזה, משום שלפי הראיות, העורר הוא זה שפתח את הדלת לאנשי המשטרה, ולא מתקבל על הדעת, שאדם יפתח דלת לשוטרים, כשסם בידו.

בשאלת משקלן של הראיות יצטרך לדון בית המשפט המחוזי. אני צריך לצאת מכלל הנחה, שבית המשפט יאמין לשוטר מוטי. העובדה, שהשוטרים האחרים לא ראו מה שהוא ראה, בודאי שבשלב זה אינה מכריעה. "לא ראיתי" אינה ראיה.

טענה כבדת משקל יותר היא טענת האפליה. בדרך כלל, נאשמים באותה פרשה, כאשר האשמה היא אותה אשמה, צריך למדוד להם באותה פמידה. בכתב האישום אין הבחנה מבחינת החומרה בין שני הנאשמים.

השופטת הנכבדה היתה ערה להלכה בעניין אי-אפליה בין שני נאשמים באותה עבירה, אבל גם היתה ערה לאבחנות שניתן להבחין. ההחלטה לא ניתנה בהיסך הדעת, והשופטת מציינת את האבחנה. לפי דעתה של השופטת, הראיה נגד העורר דנן חזקה יותר, מפני שהוא נראה משליך סם. בנוסף לזה, יש לו עבר פלילי, מה שאין כן לחברו לכתב האישום. אני לא יכול לאמר, שיש טעות באבחנה הזו. משום כך הערר נדחה.