בש"פ 483/01 מדינת ישראל נ. לייבה אורי

נגד המשיב הוצא צו הגנה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה שאסר עליו ליצור קשר עם גרושתו עמה חזר להתגורר. לפי צו ההגנה היה על המשיב להימנע מלהטריד את גרושתו ואף להימנע מלהתקרב לביתה.

משנודע למשיב על דבר הצו מפי גרושתו - היא המתלוננת - איים עליה כי ירצח אותה. על כך הגישה המתלוננת תלונה מיד למשטרה.

העורר נעצר, נחקר והואשם באיום בהפרת חובה חקוקה. בתוך כך גם הוארך צו ההגנה והוגש נגדו כתב-אישום. כן הוגשה בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים, אך הוא שוחרר בהסכמה בתנאים מגבילים אשר שונו לבקשתו כך שהתאפשר לו לחזור לעבודה. בגדר תנאי הערובה נאסר עליו ליצור קשר עם המתלוננת.

אלא שהמתלוננת שבה והגישה תלונה למשטרה, ובה סיפרה כי המשיב שוב נכנס לביתה ושוב איים עליה כי ירצח אותה אם לא תאפשר לו להיות עימה בבית. עוד סיפרה המתלוננת, כי המשיב הגיע עוד מספר פעמים לביתה בעוד תנאי השחרור אוסרים זאת עליו, וכן איים עליה. או-אז, הוגש נגד המשיב כתב אישום שני וכן בקשה לעיון חוזר בהחלטה לשחררו מן המעצר.

בית-משפט השלום נענה לבקשה והמשיב נעצר עד תום ההליכים, העומדים להסתיים בתאריך 1.2.01 - שאז קבוע התיק למתן גזר-דין. ברם, הערר שהגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי התקבל, והוא שוחרר ממעצרו לאחר שבית-המשפט המחוזי התרשם שהוא אינו מסוכן ואף החזיר אותו, לבקשת המתלוננת, לביתה.

מכאן ערר המדינה, בגדרו אף שמעתי אני את העורר ואת בת זוגו והתרשמותי היתה בהחלט שונה מזו של בית-המשפט המחוזי. מכל מקום, גם כך, התנהגות העורר - שלא זו בלבד שהפר צווים של בית משפט שנועדו להגן על המתלוננת ונכנס לביתה, אלא איים עליה כי ירצחנה אם לא תאפשר לו לעשות כן - מצביעה על מסוכנות. מדברים שהשמיעה המתלוננת הבנתי גם כי התגרשה ממנו על רקע מעשי אלימות כלפיה.

אני מקבלת, איפוא, את הערר ומורה על מעצרו של העורר עד למתן גזר-דין בת"פ 1794/00. לבקשת המשיב, ובהתחשב בעמדת המדינה - שלא התנגדה לבקשה, יעוכב ביצוע המעצר עד לתאריך 21.1.01 בשעה 10:00 - אז על העורר להתייצב בתחנת המשטרה בקרית שמונה.