בש"פ 4840/10 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ח' כוחן) מיום 24.6.10, במסגרתה נקבע שאין להתערב בהחלטת בית המשפט השלום לנוער (הנשיאה ג' מור ויגוצקי במ"ת 516-10) אשר הורה על מעצר העורר עד תום ההליכים כנגדו.

2.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, פציעה בנסיבות מחמירות, תקיפה שגרמה לחבלה של ממש בנסיבות מחמירות, החזקת סכין שלא כדין ושיבוש הליכי משפט. העורר שוחרר ממעצר בתנאי שישהה במוסד טיפולי. עם זאת, לקראת סוף אפריל הורחק מהמקום עקב אי היענות לסמכות הצוות ואיומים על אחד המדריכים. זאת, לאחר ששהה במקום שבועיים וחצי. בו ביום, הגיע העורר לקהילה טיפולית, ללא החלטת בית משפט אלא "על פי סידור שבוצע על ידי בא כוחו". בתחילת מאי החליט בית משפט להעניק לו הזדמנות נוספת, למרות שסולק כאמור מהמוסד אליו נשלח. ברם, שוב הפר העורר את תנאי השחרור ועזב את הקהילה הטיפולית ללא אישור. בית משפט לנוער הורה על מעצרו של העורר תוך אזכור הפרותיו השונות. בית המשפט המחוזי אישר את החלטת המעצר תוך שציין שלא רק שמדובר בהפרת תנאי השחרור, אלא כי העורר גם נהג באלימות כלפי חוסים אחרים במקום.

3.

בנסיבות אלו, נדמה שאין מנוס מלדחות את הערר. ניתן לומר שהעורר מכתיב את התוצאה בהתנהגותו. חרף הושטת היד של בית המשפט שהעניק לו הזדמנות נוספת להוכיח את עצמו – העורר כנראה בשלו.

בערר שלפני, צמצם הסניגור את בקשתו לכך שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי לקבל תסקיר נוסף בגדרו שירות המבחן יפגוש את העורר. על פי קו זה, נטען כי קצין מבחן הסתמך בתסקירו על שיחה עם רכז המדריכים בקהילה הטיפולית.

אכן ראוי ששירות המבחן יפגוש את נאשם טרם יכין תסקיר מעצר אודותיו. עיון בתסקירים שהוגשו מצביעים על כך שהיה מפגש בין העורר לבין קצין המבחן טרם נערך התסקיר הראשון בעניינו, אך כנראה שונים הם פני הדברים ביחס לתסקיר הנוכחי. אבהיר, כי במידה ופגישה שכזו לא התקיימה, פשיטא שזו אינה פרקטיקה ראויה. כלי סיוע חשוב לשירות המבחן הוא ההתרשמות הבלתי אמצעית שבין עורך התסקיר לבין הנאשם. חרף האמור, לא מצאתי לנכון לקבל את הערר. זאת משום שעולה כי שירות המבחן התרשם ישירות מן העורר בהליכי מעצר מוקדמים יותר. בנוסף, לנוכח התנהגות העורר נראה כי בכל מקרה אין מנוס אלא להורות על מעצרו עד תום ההליכים. כפי שהוסבר לעיל, לא רק שהעורר אינו ממלא אחר ההוראות, אלא אף הפך, לצערי, לגורם מפריע הן כלפי הצוות והן כלפי החוסים במוסד הטיפולי. בנסיבות אלו, הרחקתו מהמוסד אינה בגדר עונש, אלא צעד נחוץ כדי לאפשר תפקוד נאות של המקום.

הערר נדחה.