פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בירושלים
בש"פ
4845/99
בפני:
כבוד השופט מ' אילן
העורר:
סעיד
זביידה
נגד
המשיב
ה :
מדינת ישראל
ערר
על החלטת בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 30.6.99 בב"ש 91265/99
שניתנה
על ידי כבוד השופטת ש' סירוטה
תאריך
הישיבה: ו' באלול תשנ"ט (18.8.99)
בשם
העורר: עו"ד מרוז משה ועו"ד גל
פרידמן
בשם
המשיבה: עו"ד אפרת ברזילי
החלטה
העורר הובא לדין יחד עם אחיו בכתב אישום משותף בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. זהו כתב אישום מסועף, המייחס לנאשמים שורה ארוכה של אישומים שהמכנה המשותף בהם הוא סחר בחלקי חילוף לרכב כשהם גנובים. בחלק מן המקרים הנאשמים גם מואשמים בכך שהם גנבו את הרכב כדי לפרק אותו לגורמים ומכרו את חלקיו. במקרים אחרים הם קיבלו להחזקתם כלי רכב ביודעין שהם גנובים, פירקו מהם חלקים ומכרו אותם. מדובר בעשרות רבות של כלי רכב בכתב האישום. במקרה אחד, שהוא קצת שונה מהאחרים, הם קנו מאדם מסוים את רכבו, כשהוא מודיע לחברת הביטוח שהרכב נגנב וגובה תשלום פעם מחברת הביטוח ופעם מהם, כאשר הכוונה היא למכור את חלקי הרכב הזה כחלקי חילוף משומשים. בין יתר האישומים יש גם אישום בפריצה לבית דירה וגניבת מפתחות רכב מתוכה, על מנת לגנוב את הרכב.
יחד עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה את מעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים. עד כמה שהדבר נוגע לעורר דנן, שהוא הנאשם מס' 2 באותו כתב אישום, נדון העניין על ידי כב' השופטת סירוטה. השופטת הנכבדה נעתרה לבקשת המדינה, והחליטה על מעצר העורר עד תום ההליכים. מכאן הערר שלפני.
הערר במקורו נוסח כאשר הוא נשען על שני ראשים. האחד הוא, שאין תשתית ראייתית מספקת לביסוס כתב האישום וממילא אין הצדקה למעצר, והשני הוא, שגם אם יש ראיה לכאורה, הרי שאין עילת מעצר. לחלופין טען עו"ד מרוז, סניגורו של העורר, שגם אם יגיע בית המשפט למסקנה, שיש עילת מעצר, הרי שאפשר להסתפק בחלופת מעצר.
השופטת הנכבדה בבית המשפט קמא כתבה החלטה מנומקת ויסודית, המשתרעת על פני 16 עמודים. יכול הייתי להסתפק בזאת, שאני אומר, שדעתה של השופטת מקובלת עלי; אבל בגלל כבודו של עו"ד מרוז, שטרח וטען וניסה לשכנע, שיש מקום לבטל את ההחלטה, אני בכל זאת רוצה לנמק בקצרה מדוע לא קיבלתי את דעתו.
אני משבח את עו"ד מרוז על כך, שבפתח טענותיו ויתר על הטיעון הנוגע לקיום התשתית הראייתית. הראיות לכאורה מפורטות בהחלטה, ואין כל ספק שאלו ראיות לכאורה. אם הן תעמודנה במבחן החקירה הנגדית, יהיה בידי התביעה בשלב סיום ראיותיה מבנה יציב למדי לגבי הטענות שנטענו בכתב האישום. בשלב זה אין מבקשים יותר מזה.
הטענה בדבר אי-קיומה של עילת מעצר מבוססת על כך, שמדובר בעבירות רכוש. כידוע, עבירות רכוש, בתור שכאלה, אינן מקימות חזקת מסוכנות, כמו בעבירות המפורטות בסעיף 21(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. אבל, גם במקום שהחזקה הזו לא קיימת, אין אתה בן-חורין מלבדוק אם לא חל על מקרה כאמור סעיף קטן (ב). נראה לי, שלמקרא כתב האישום כשלעצמו, ובהנחה שהעובדות הנטענות בו מבוססות על תשתית ראייתית ראויה, אי-אפשר להימנע מן המסקנה, שהעורר מסוכן לציבור במובן זה, שאדם, שמבצע עבירות מן הסוג הזה וחוזר ומבצע אותן, יש חשש שאם תשחרר אותו הוא לא ימנע מלחזור עליהן שוב. טוען עו"ד מרוז, שבמקרה הזה החשש לא קיים, כי העסק של הנאשמים, עסק של סחר בחלקי חילוף למכוניות, נסגר, ובלי התשתית הזאת אי-אפשר לקיים את העסק. אני לא מתיימר להיות מומחה לסחר בחלקי חילוף של מכוניות, אבל אין לי שום ראיה, שאי-אפשר לסחור בהם אלא במסגרת עסק כפי שהיה לנאשמים. מתקבל על הדעת, שמבחינת היקף העסקות, יהיה יותר קשה לעשות אותן בלי שעומד לרשות הנאשמים מתחם, שבו אפשר לפרק את המכוניות הללו לגורמים. אבל עבריינים מוצאים פתרונות לבעיות מן הסוג הזה. יש עוד מגרשים חוץ מזה של הנאשמים. כשלא מדובר במקרה בודד או במקרים בודדים, אלא בשורה ארוכה כזו של מכוניות גנובות שהנאשמים קיבלו לידם, קשה לאמר, שעל ידי סגירת העסק מנענו את המסוכנות.
לאחר שנחה דעתנו, שקיימת עילת למעצר, נשאלת השאלה, אם ניתן להשיג את המטרה של המעצר גם על ידי חלופה מתאימה. עו"ד מרוז הציע מעצר בית מחוץ לעיר לוד אצל קרובי משפחה, כאשר הפרטים יקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, לאחר שתנוח דעתו מן הערב ומן הערבות. השופטת הנכבדה בבית המשפט המחוזי דנה גם באפשרות של חלופת מעצר והגיעה למסקנה, שבמקרה זה אין מקום להשתמש בחלופה. בין היתר, היא ביססה את החלטתה על כך, שהיתה פניה לעדים, שכתוצאה ממנה הם חששו להעיד או היו מוכנים להעיד על דבר שאינו אמת. בשום אופן אי-אפשר לאמר שהשופטת טעתה במסקנתה. אני לא רואה סיבה להתערב בהחלטתה.
הטענה האחרונה היא, שמדובר בשורה ארוכה כל-כך של עדים, שאין שום סיכוי שהמשפט יסתיים בתוך 9 החודשים שקבע המחוקק. יש ברשימת העדים 67 עדים, וחזקה על עו"ד מרוז שהוא יחקור חקירה נגדית כל אחד מהם או כמעט כל אחד מהם, עד שיתעייף. המחוקק חזה את האפשרות הזו מראש. בחוק עצמו קיים פתרון למקרה שמשפט לא מסתיים בתוך 9 חודשים. אני חושב שמוקדם מדי להחליט על כך. אם אמנם תתממש התחזית הזו, והמשפט לא יסתיים בתוך 9 חודשים, והתביעה תהיה סבורה שהיא זקוקה לזמן נוסף, כשהנאשמים עדיין במעצר, יהיה אז הזמן לדון בזה במסגרת של בקשה אחרת, ולא במסגרת הערר הזה. סוף דבר, הערר נדחה.
ניתנה היום, ו' באלול תשנ"ט (18.8.99).
ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99048450.
T01