בש"פ 4848/91 הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ נ. פורשה בע"מ

ע"א 91 / 4848

בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן

כבוד השופט צ' א' טל

כבוד השופט י' טירקל

המערער: הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק

בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק)

נ ג ד

המשיבה: פורשה בע"מ

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי

בתל אביב יפו בע"א 1214/90 שניתן ביום

29.5.91 על ידי כבוד השופטים ש' אלוני,

י' גולדברג, ע' ארבל

תאריך הישיבה: ז' בתמוז תשנ"ו (24.6.96)

בשם המערער: עו"ד עירית בירן, עו"ד אורי בריידמן

בשם המשיבה: עו"ד יצחק וייסל

פ ס ק - ד י ן

השופט י' טירקל:

1.חברת פורשה בע"מ (להלן - "פורשה"), שהיא המשיבה בערעור, עוסקת ביצוא, יבוא ויצור של מוצרי טקסטיל. בשנת 1987 התקשרה פורשה עם חברה בשם חדיש השקעות בע"מ (להלן - "חדיש") בעיסקת קונסיגנציה, לפיה קיבלה פורשה מחדיש 10,000 מטרים של בד בשווי כולל של 200,000 ש"ח על מנת למוכרו. פורשה היתה אמורה לשלם לחדיש עבור כמויות הבד שתמכור רק אחרי מכירתן. להבטחת התשלום מסרה פורשה לחדיש שיקים בסכום כולל של 200,000 ש"ח.

משהתברר לפורשה שלא ניתן למכור את הבד, למעט כמויות מזעריות, החזירה 7,000 מטרים ממנו לחדיש וביקשה להחזיר לידיה - כנגד הבד שהוחזר - שיקים בסכום של 140,000 ש"ח מתוך השיקים שמסרה לחדיש, כאמור לעיל. בשלב זה התברר שחדיש העבירה את השיקים לאחרים לפני שנתבקשה להשיבם לפורשה. לפיכך מסרה חדיש לפורשה שיקים של חדיש בסכום כולל של 140,000 ש"ח. אחרי שאחדים מהשיקים שקיבלה פורשה מחדיש הוחזרו ללא פרעון ביטלה פורשה שישה שיקים, מאלה שמסרה לחדיש, שסכום כל אחד מהם 5,000 ש"ח, ובסה"כ 30,000 ש"ח. שיקים אלה (להלן - "השיקים") הם עניינו של הערעור שלפנינו.

ההליכים

2.בנק צפון אמריקה בע"מ (להלן - "הבנק") - שאליו העבירה חדיש את השיקים, ועל מהותה של ההעברה נעמוד להלן - הגיש נגד פורשה בקשה לביצוע השיקים. אחרי שהגישה פורשה התנגדות לביצועם נתבררה התביעה בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו, שדחה אותה.

תמצית מסקנותיו של בית משפט השלום היא שהבנק אינו בגדר אוחז כשורה בשיקים, לפי סעיף 28(א) לפקודת השטרות, מן הטעם שהשיקים נמשכו לפקודת "חדיש בע"מ", בעוד שהשם הנקוב בחותמת שעל גבם הוא "חדיש השקעות בע"מ". כמו כן לא היה הבנק בגדר אוחז בעד ערך, לפי סעיף 26 (ב) לפקודת השטרות, מן הטעם שלפי טופס ההפקדה של השיקים בבנק נזקפו השיקים לזכות חשבונה של חדיש אצלו רק "באופן ארעי עד לגוביינא בפועל ועד אז לא היתה "חדיש" רשאית למשוך את תמורתם לפני גבייתם". לפיכך עומד להן כוחן של טענות פורשה נגד חדיש גם נגד הבנק. לעניין זה קבע כי טענת פורשה שהיה כשלון תמורה כדי סכום השיקים הוכחה כראוי.

עוד קבע כי לא נסתרה גירסת פורשה לפיה היתה העיסקה עיסקת קונסיגנציה, במשמעות "לא מכרת, לא שילמת". מכאן, שמסירת השיקים מפורשה לחדיש היתה על תנאי. התנאי לא התקיים ולפיכך לא היתה מסירה לחדיש. ממילא לא היה הבנק רשאי להפרע מפורשה.

3.בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, דחה את ערעורו של הכונס הרשמי, בתפקידו כמפרק הבנק (בפירוק) (להלן - "המפרק"), על פסק דינו של בית משפט השלום.

בפסק דינו אימץ בית המשפט המחוזי את קביעותיו של בית משפט השלום לפיהן מסרה פורשה את השיקים לחדיש במסגרת עיסקת קונסיגנציה, על תנאי שתצליח למכור את הבד, וכי תנאי זה לא התקיים. הואיל ונקבע "ללא חולק" שהבנק אינו אוחז כשורה עומדת לפורשה נגד הבנק הטענה שלא היתה מסירה. אשר לשאלה אם היה הבנק בגדר אוחז בעד ערך, לא ראה בית המשפט המחוזי עין בעין עם בית משפט השלום, אולם סבר שאין בכך כדי להטות את הכף לטובת הבנק, לאור המסקנות האחרות שאליהן הגיע.

מכאן ערעורו של המערער, אחרי נטילת רשות.

הערעור

4 . בערעורו טוען המפרק שפורשה לא הרימה את הנטל שהיה מוטל עליה להוכיח כי מסירת השיקים היתה על תנאי. לשיטתו, שאלת השפעתה של עיסקת הקונסיגנציה על אופי מסירת השיקים, היא שאלה משפטית ואינה עובדה שניתן להוכיחה בתצהיר. מכאן שלא היה די בהצהרת פורשה כי התקיימה עיסקת קונסיגנציה כדי לקבוע שהמסירה היתה על תנאי. לטענתו אין לקבוע "דפוס משפטי קבוע", לפיו בכל מקרה בו נמסרים שיקים במהלך עיסקת קונסיגנציה, רואים את המסירה כאילו היא על תנאי. הסכמתה של פורשה לקבל את השיקים מחדיש, מעידה לדעתו על כך שלא סברה שהיה פגם בהסבת השיקים לבנק על ידי חדיש.

הדיון בהשגות

5.דין הערעור להדחות.

כפי שקבעו הערכאות הקודמות, אין הבנק בגדר אוחז כשורה בשיקים. כאמור לעיל, נמשכו השיקים לפקודת "חדיש בע"מ" בעוד שהשם הנקוב בחותמת שעל גבם הוא "חדיש השקעות בע"מ". פשיטא ששיקים אלה אינם תקינים לפי מראיהם ולפיכך אין מי שנטל אותם בגדר אוחז כשורה, כמצוות סעיף 28(א) לפקודת השטרות (עיין, בין היתר, ע"א 293/64, משה הרט נ' יצחק הולנדר , פ"ד י"ח(4) 474 וכן ע"א 217/87 מרכז פרץ לרשתות (1971) בע"מ נ' בנק צפון אמריקה בע"מ , פ"ד מג(4) 613, 616). מכיון שכך, זכאית פורשה לטעון נגד הבנק את כל הטענות העומדות לה נגד חדיש - ובראשן הטענה שלא היתה מסירה מפורשה לחדיש - ולא תעמוד לבנק החזקה שבסעיף 20(ב), סיפא, לפקודת השטרות לפיה "שטר שהוא בידי אוחז כשורה, חזקה חלוטה היא שהיתה מסירה כשרה על ידי כל הצדדים שקדמו לו, כדי להחיבם כלפיו".

כפי שראינו, קבעו הערכאות הקודמות שמסירת השיקים לחדיש היתה במסגרת עיסקת קונסיגנציה וכי מסירתם הותנתה בכך שהבד ימכר ("לא מכרת, לא שלמת"). בוודאי שתנאי זה לא התקיים לגבי השיקים שמסרה פורשה להבטחת התשלום עבור אותם 7,000 מטרים של בד שהחזירה לחדיש. בוודאי ובוודאי שהתנאי הופר על ידי חדיש כאשר העבירה את השיקים לבנק לפני שנמכר הבד. לא התקיימה, אפוא, מסירה כשרה. מסקנות אלה נובעות מן הממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום המעוגנים בראיות שהובאו לפניו והיה לערכאות הקודמות על מה שיסמכו (עיין, בין היתר, בסעיף 8 לתצהירו של מנהל פורשה, מר שהרבני, שניתן בתמיכה להתנגדותה של פורשה וכן בסעיף 3.3 לתצהירו של מר שהרבני, שהוגש על ידי פורשה במקום חקירה ראשית). בכך אין מקום להתערב.

ראוי להדגיש כי מסקנות אלה נתמכות בעיקר על ידי העובדה שפורשה החזירה לחדיש, בהסכמתה של האחרונה, 7,000 מטרים של בד, וכן על ידי העובדה שחדיש מסרה לפורשה, כנגד השיקים שמסרה לה פורשה, שיקים אחרים של חדיש בסכום של 140,000 ש"ח. עובדות אלה מדברות בעד עצמן ומעידות כמאה עדים על כך שמוסכם היה על חדיש שהתנאי לא התקיים, כי פורשה זכאית להחזרת השיקים שמסרה וכי מחוסר אפשרות להחזיר שיקים אלה לידיה יש למסור לה שיקים "נגדיים".

אעיר כאן כי במקרה דומה שבו נטענה טענה שהיה על בית המשפט ששמע את הראיות לקבוע על פיהן שהעיסקה היתה עיסקת מכר ולא עיסקת קונסיגנציה, אמר בית משפט זה:

"המדובר על מחלוקת בשאלה אם רהיטים מסויימים נמסרו בגדר עיסקת מכר או בגדר עיסקת קונסיגנציה , ואך מובן כי בעניין זה רשאי היה בית המשפט להחליט על יסוד המסקנות אותן הסיק מן העובדות אשר הובאו בפניו --- בית המשפט רשאי היה להסיק, כאמור, מן הראיות, מה אופיה של

העיסקה , ואינני רואה מקום לכך שערכאת ערעור שניה תדון בשאלה אם יש מקום להתערב במסקנות הללו, שיסודן, כאמור, בעיקרו בעובדות שסבבו את ההתקשרות בין בעל הדין, שהיא העילה למחלוקת".

(רע"א 4731/92 י.ס. חברה לפיתוח ידע וסחר נ' סאמרטיים סחר , לא פורסם, פורסם בתקדין - עליון, כרך 92 (3), תשנ"ב/תשנ"ג - 1992 עמ' 288. ההדגשות שלי - י.ט.).

גם במקרה הנדון כך.

6.למעלה מן הדרוש אוסיף, לעניין הנטל שהיה מוטל על כתפי פורשה להראות שהמסירה היתה מותנית וכי התנאי לא התקיים:

"מסירה על תנאי היא מסירה שכוונתה להקים חבות שטרית עתידית, המותנית בתנאי חיצוני מוקדם. עד למועד התקיים התנאי מוקפאת החבות השטרית ומחזיק השטר נחשב כשומרו. אם התנאי מתקיים - החבות השטרית קמה, אם לאו - היא פוקעת ועוברת מן העולם. מסירת שטר בטחון היא מסירה על תנאי וזכות המחזיק בשטר בטחון לממשו על ידי סיחור ו/או תביעה לפרעון קמה רק אם נתמלא התנאי. נטל הראיה מוטל על החייב השטרי להוכיח הן שהיתה מסירה על תנאי והן שהתנאי לא התקיים. ר' ע"א 615/88 באופק בע"מ נ' בנק לסחר חוץ בע"מ, פ"ד כ"ג (1) 566 ו- ע"א 358/80 קדש נפתלי נ' מושב שאר ישוב, פ"ד ל"ז (3 ) 830".

(ע"א 623/88 משה (מוקי) גולדנברג נ' המשביר המרכזי בע"מ פ"ד מד (2) 803: ההדגשות שלי -

י. ט.).

כפי שראינו, עמדה פורשה בנטל ראיה כפול זה. אשר להפרת התנאי על ידי חדיש על ידי כך שהעבירה את השיקים לבנק, בלי להמתין שהתנאי יתקיים, יפים דבריו של פרופ' מאוטנר :

"אם יתקיים התנאי החולש על החבות השטרית, הרי כשם שאוחז השטר יוכל לגבות על פיו, כך גם יש לראותו רשאי לסחר את השטר. אולם, אם יסוחר השטר בטרם התברר אם התנאי החולש על החבות שבו התקיים , או אם יסוחר השטר לאחר שהתברר כי התנאי האמור לא התקיים - יוכל הנעבר לגבות מהמושך רק אם יהא אוחז כשורה . במקרה הראשון, עשוי סיחור השטר להכפיף את העושה או המושך לחבות על פי שטר, שחבותו על פיו היתה אמורה להיות 'מוקפאת'. במישור הקנייני, מאחר שכל עוד לא התקיים התנאי החולש על החבות, אין הנפרע המחזיק בשטר יכול להיחשב לבעליו - ייחשב סיחור השטר על ידיו בשלב זה לעשיית עיסקה בנכסי הזולת. במקרה השני, עשוי סיחור השטר להכפיף את העושה או המושך לחבות על פי שטר, לאחר שחבות זו התבטלה, ולאחר שבמישור הקנייני לא עברה הבעלות בשטר למסחר, ותחת זאת, היה עליו להחזיר את השטר להחזקתו של העושה או המושך.

בשני המקרים, ייחשב איפוא העושה או המושך לבעל טענת הגנה, שרק אוחז כשורה יוכל להתגבר עליה " (מ. מאוטנר שטר בטחון, חוזה הכפוף לתנאי מתלה, נכס ממושכן ובעיית התמורה והערך עיוני משפט י"ב (1) 205 (1987) (ההדגשות שלי - י. ט.).

על כך אמר בית המשפט המחוזי, "סיחורו של השטר לטובת הבנק נעשה עוד בטרם התקיים התנאי וללא ידיעת המשיבה. בעצם פעולה זו יש משום מעילה באמון המשיבה, שהרי כל מהותה של ההתקשרות השיטרית בין הצדדים היתה שאין לעשות כל פעולה בשטרות כל עוד לא הושלם התנאי". על כך אמרתי במקום אחר:

"כפי שנאמר בחוזה בפירוש הותנה כל תשלום בהשלמתו של שלב בבניית הבית. התשלום האחרון נקבע למועד מסירתו לרשות המערער. כאשר השלימה קלרין בשטרות את הסכומים ואת התאריכים, וסיחרה אותם לבנק, עשתה זאת בידיעה ברורה שלא התקיים שלב כלשהו של הבנייה. באותו מועד לא הושלמה, אפוא, המסירה לקלרין ופעולותיה היו בניגוד לחובת הנאמנות שלה כלפי המערער ובניגוד להרשאה שניתנה לה לפי החוזה. על פגמים אלה יכולה היתה לגבור רק אחיזה כשורה של המשיב , אולם זה לא עמד בתנאים הנדרשים, הואיל ולא הראה שנטל את השטרות בתום לב ובעד ערך--- " (ע"א 1925/95 מלכה רפאל נ' בנק הבנייה לישראל (טרם פורסם). ההדגשות שלי - י. ט.):

7.לאור התוצאה אליה הגעתי, איני רואה צורך לדון ביתר השאלות שעליהן עמדו באי כוח בעלי הדין, לרבות השאלה אם היה הבנק אוחז בעד ערך בשיקים.

8.לפיכך אני מציע כי ערעורו של המפרק ידחה וכי ישא בהוצאותיה של פורשה בסך 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט צ' א' טל :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.