בש"פ 486/06 יורי אולייניק נ. מדינת ישראל

לפני ערר שהוגש על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) בב"ש 93795/05 מיום 19.12.05, אשר על-פיה הוארך מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר ייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) ועבירה של שוד, לפי סעיף 402(ב) ביחד עם סעיף 29 לחוק.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

על-פי עובדות כתב האישום, לפני התאריך 20.10.05 קשרו מספר נאשמים קשר לשדוד את אלכסנדר מיקלבנק (להלן: המתלונן), אשר עבד בבורסת היהלומים ברמת-גן, בביתו. במסגרת הקשר, מסר העורר לשני נאשמים נוספים, כי בבית המתלונן יש רכוש רב וכן את כתובת ביתו. בנוסף, סוכם, כי הנאשמים הנוספים יבצעו את השוד של המתלונן וחלק משלל השוד ימסר לעורר. לשם כך, בתאריך 20.10.05 בשעה 21:30, או בסמוך לכך, הגיעו הנאשמים לביתו של המתלונן, צלצלו בדלת ביתו וכשפתח להם את הדלת, היכו ופצעו אותו. לאחר מכן, קשרו את ידיו ורגליו ושאלו אותו איפה הכסף והיהלומים ולאחר שהשיב להם שאין לו יהלומים המשיכו לחפש בכל הבית. בהמשך, הוציאו מארנקו 400 ש"ח וכרטיס אשראי ודרשו באיומים, כי יגלה להם את הקוד הסודי. לאחר מכן, גנבו מהמתלונן מכשיר DVD , שעון, טלפון נייד, משקאות חריפים, בקבוקי בושם ותיק יד ואיימו עליו בטרם עזבו, כי אם יפתח את פיו - יהרגו אותו. לאחר שעזבו את ביתו, נסעו הנאשמים לכספומט ברחוב קפלן בפתח-תקווה ומשכו באמצעות כרטיסו של המתלונן 1000 ש"ח. לאחר זאת, המשיכו הנאשמים בנסיעה לכיוון כספומט נוסף, ברחוב סוקולוב בחולון, אולם כאשר ניסו למשוך את הכסף, נבלע הכרטיס בתוך הכספומט .

ביום 19.12.05, הורה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) בב"ש 93795/05 על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטים המתנהלים כנגדו.

על החלטתו של בית-המשפט המחוזי הוגש הערר שבפני, במסגרתו מבקש העורר לבחון חלופת מעצר בעניינו. עיקר טענת בא-כוחו הוא, כי העורר הינו כבן 33 ללא כל עבר פלילי והוא דובר השפה הרוסית ומתקשה להתבטא בשפה העברית. בנוסף, טוען בא-כוחו, כי שירות המבחן לא שלל חלופת מעצר בעניינו וכי ישנה אפשרות מוצעת של שהות בבית גיסתו תחת פיקוחם של הוריה של גרושתו, אשר אותה ראוי לבחון. כמו-כן, מציין העורר, כי הוא חרד לשלומה של בתו בת ה-13, אשר מתגוררת עימו כשנה, מאז עזיבתה של אשתו את ביתם .

לעומתו, ביקש בא-כוח המשיבה לדחות את הערר ולהשאיר את החלטת בית-המשפט המחוזי על כנה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, ולאחר ששקלתי את העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין, יש לדחות את הערר.

בנסיבות המקרה שבפני, כך נראה, העורר אמנם לא פרץ לדירה כמו חבריו, שותפיו לביצוע השוד, אולם הוא היה זה אשר שימש כמתכנן הפעולה, כאשר אסף את המידע, יזם את השוד ובלעדיו, נראה, כי לא היה השוד יוצא לפועל. מעשיו של העורר, אשר כללו תכנון מוקדם של פריצה לביתו של המתלונן, מלמדים על מסוכנותו לשלום הציבור ומקימים חשש לשלום הציבור ולביטחונו אם ישוחרר. לפיכך, נראה, כי חלופת מעצר בבית גיסתו, לא תוכל להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו.

כמו-כן, יצוין, כי גם תסקיר שירות המבחן, אשר הוגש בעניינו של העורר, המליץ שלא לשחררו לחלופת מעצר. כך, בתסקיר, פירט שירות המבחן, כי העורר הציג גישה מיתממת באשר למעצרו ומסר מידע חלקי ומסויג ביותר אודות מעורבותו וחלקו בעבירה. בנוסף, העורר אף מסר אינפורמציה מצומצמת ומעורפלת אודות אורח חייו, עיסוקו הנוסף והיכרותו עם המעורבים הנוספים. נוכח האמור, סיכם שירות המבחן את המלצתו בהתרשמותו, כי חלופת מעצר אינה מהווה גורם המקטין סיכון לגביו.

סוף דבר, החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת ולא מצאתי מקום להתערב בה. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.