בש"פ 4869/15 דוד בן שושן נ. מדינת ישראל

1.

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.7.2015 בעמ"ת 58676-06-15 (השופט הבכיר א' כהן ), בגדרה נדחה ערר המבקש על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 18.6.2015

במ"ת 54185-05-15 (השופט י' מינטקביץ ), שהורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, ודחה את בקשתו לבחינת התאמתו לחלופת מעצר במוסד לגמילה מסמים כבר בשלב המעצר.

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות רבות של סחר בסמים, וכן עבירות של הדחת קטין לסם, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ושיבוש מהלכי משפט. המשיבה עתרה להורות על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים וטענה כי ישנן ראיות לכאורה לביצוע העבירות, וכי לחובת המבקש קמה חזקת מסוכנות מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. המבקש מצִדו ביקש להורות על בחינת אפשרות לשחרורו לחלופת מעצר במוסד לגמילה מסמים, שכן מתקיימות בעניינו נסיבות המצדיקות זאת, לטענתו, והוא תמך את יתדותיו, בין היתר, בהמלצת שירות המבחן במסגרת תסקיר המעצר שהוּכן בעניינו.

3.

בית משפט השלום הורה על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים בקֹבעו כי ישנן ראיות לכאורה לחובתו, כי "קיים סיכוי בינוני עד גבוה להישנות ביצוע העבירות" , וכי חלופת מעצר בבית הוריו לא תסכון. אשר לבקשתו של המבקש לחלופת מעצר במוסד גמילה קבע בית משפט השלום כי עניינו של המבקש אינו בא בגדרם של "החריגים בהם ניתן להורות על שחרור לחלופה של גמילה כבר בשלב המעצר" , שכן המבקש לא החל בהליך גמילה קודם מעצרו, ולנוכח מסוכנותו הגבוהה לא נראה כי חלופת המעצר תוכל להשיג את מטרות המעצר.

4.

המבקש ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי בית משפט השלום שגה ביישומה של ההלכה שנקבעה בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (21.3.2011) (להלן: עניין סויסה ) בעניין התנאים לשחרור לחלופת מעצר במוסד גמילה, ועמד על בקשתו כי יש לבחון את התאמתו לחלופת מעצר במוסד גמילה מתאים, כאמור בתסקיר המעצר. בית המשפט המחוזי דחה את הערר בציינו כי הכלל בתיקי סחר בסמים הוא להורות על מעצר עד תום ההליכים, ועניינו של המבקש אינו חריג ואינו מצדיק סטייה מכלל זה.

מכאן בקשת הרשות לערור.

5.

לטענת המבקש מתעוררת בעניין דנן שאלה משפטית עקרונית בדבר התבחינים לשחרור לחלופת מעצר במוסד גמילה, שכן בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לא ישמו כדבעי את ההלכה שנקבעה בעניין סויסה . שאלה זו חורגת מעניינו האישי של המבקש, לפי דבריו, ועל כן מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה.

6.

דין הבקשה להידחות. שלא כפי טענת המבקש, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי ישמו את עניין סויסה כראוי:

" הכלל

הוא, כי העיתוי הראוי לגמילה מסמים הוא בשלב גזירת הדין וריצוי העונש. לכלל זה חריג בהתקיים שלושה או שניים מהתנאים ה מצטברים הבאים הם:

א.

כאשר הנאשם החל בגמילה עוד לפני שביצע את העבירה שבגינה נעצר.

ב.

כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה.

ג.

כאשר יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם." (עניין סויסה , פסקה 7; ההדגשות במקור).

7.

אין חולק כי התנאי הראשון אינו מתקיים בעניינו של המבקש, ובקשתו מבוססת על התקיימותם של התנאי השני והתנאי השלישי , אשר צריך שיחולו במצטבר (שם). בית משפט השלום קבע כי בנידון דידן הליך גמילה אינו יכול להוות מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן המבקש וציין כי "לאור התרשמותי מנסיבות המקרה שלפניי, לא ראיתי כי לנוכח מסוכנותו הגבוהה של המשיב [המבקש – נ' ס'] , שחרור לחלופה יש להשיג בו את מטרות המעצר" . כמו כן ציין בית משפט השלום, כי המבקש נושא באמתחתו עבר פלילי בעבירות רכוש, איומים, הפרעה לשוטר ועוד, וכי אחד האישומים המיוחסים לו הוא של שיבוש מהלכי משפט, רקע המקשה עוד יותר ליתן אמון במבקש. בית המשפט המחוזי בחן אף הוא את עניינו של המבקש, בשנית, קיבל כאמור את קביעותיו של בית משפט השלום, ולא ראה עילה להתערב בהחלטתו. משאלו הם פני הדברים, איני רואה עילה להתערב ולשנות מהחלטת בית המשפט המחוזי. לא למותר לציין, כי "המלצה חיובית של שירות המבחן, גם אם יצרה ציפייה אצל הנאשם אינה מחייבת את בית המשפט" (עניין סויסה , פסקה 9, תחת האות ב), מה גם שבענייננו סבר בית המשפט המחוזי כי לא היה צורך בהגשת תסקיר מעצר מלכתחילה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.