בש"פ 4873/98 ג'מיל עומר נ. מדינת ישראל

בית-המשפט המחוזי קיבל את ערר המדינה כנגד החלטת בית-משפט השלום, אשר הורה על שחרור העורר מן המעצר בתנאים המגבילים והחליט לעצור את העורר עד תום הליכי המשפט.

בא-כוח העורר, בתשובתו לערר המדינה, ביקש לתקוף את קביעתו של בית-משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה המספיקות למעצר. בקשתו זו נדחתה, ובהחלטתו, קבע בית-המשפט כי הואיל והעורר לא הגיש ערר לא יינתן לו לטעון כנגד החלטת בית-משפט השלום.

הטענה המרכזית בערר שבפניי היא, כי בית-המשפט המחוזי שגה בחסמו את הסניגור מפני העלאת טענה בדבר דיות הראיות לכאורה.

אכן, טענת הסניגור מקובלת עליי ואף המדינה מסכימה עימה. אך מובן הוא, שמשמוגש ערר על-ידי צד, רשאי הצד השני, שתוצאת ההליך הראשון הייתה לטובתו ועל-כן לא תקף את ההחלטה בהליך זה, להעלות כל טענה העשויה להשפיע על ההחלטה בערר, ובכלל זה אף לתקוף קביעות שנקבעו בהליך הראשון.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערר; מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי; ומחזירה לבית-המשפט המחוזי את הדיון, למען יידון בערר מחדש. נראה לי, כי בנסיבות העניין, לאור קביעותיו הנחרצות של בית-המשפט המחוזי, ראוי כי הערר יידון בפני שופט אחר של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.